נזר הקודש - נדה קסב

זה דהרי מה שלא נטמא הדבר שנמצא בו הכתם הוא מצד שאינו בר קבולי טומאה ומה שייך זה אצל האשה, והנוב"ק סימן נ"ב כתב דלמ"ד מקור מקומו טמא, ונהי דאם יצא הדם מגופה ולא נגע בה ולא נטמאת גם טומאת ערב, מ"מ אנו דנין על הבגד אם טמא אם טהור וליכא אלא חד ספיקא או מגופה, או מעלמא דמגופה אפילו ארגשה טמא, משום דמקור מקומו טמא, וא"כ אי אפשר לנו לטהרה לבעלה מספ"ס שמא מעלמא, ושמא בלא הרגשה, כיון שכבר הנחנו לענין טהרות שבא מגופה עכ"ל, יעוי"ש, אבל דבריו תמוהין חדא מה נעשה למ"ד מקור מקומו טהור, - ועוד מדוע לא נטהר להבגד מטעם חזקת טהרה שלו, וגם הספק שמא לא נגע הדם בבשרה זה רחוק מן המציאות. יב ונראה לפי מה שהעיר הפליתי דבכל כתם שהוא מראה אדום יש לחוש שהוא נגע טמא. - ובזה אני אומר כי יש לטמאות הבגד מצד ספ"ס להחמיר. חדא שמא מן האשה בא על הבגד ושמא מעלמא. ושמא הוא מראה נגע טמא, נמצא שיש שני ספיקות לטומאה, ורק חד ספק לטהרה, ומטעם זה בטלה חזקת טהרה שלה, וממילא כיון שמעמידין הבגד בחזקה לטומאה, מעתה יש לטמאות להאשה ג"כ, - ואפשר שמטעם זה לא גזרו כתמים אלא בנמצא על דבר המקבל טומאה, מפני שמפני טומאת הבגד אנו מטמאין להאשה, - אבל אין זה בירור גמור על האשה שהדם בא מגופה. מטעם שטומאה זו שאנו מטמאין להבגד מכח ממנפ"ש מטומאת נגעים אין זה שייכות להאשה. אך מפני שאין להבגד חזקת טהרה, זה מועיל לגזור על האשה טומאת כתמים. יג ולשיטת הרמב"ם ע"כ מפרש הא דכתמים דרבנן היינו רק באופן שעומדת בחזקת טהרה, ובאמת יש להעמידה על חזקת טהרתה במקום ספיקא. ומדרבנן החמירו בזה, - והיינו ג"כ כח הבגד כיון שע"כ יש לטמאות הבגד שוב אין להקל לטהר האשה, וזה נלמד מדר' נחמיה שאמר לא גזרו כתמים על בנמצא על דבר המקבל טומאה, וכמוש"נ. יד ובזה שכתבנו מובן הדברים שכתבו התוס' וההיא משתיתא דבסמוך נהי דלא מקבלת טומאה, מ"מ מקבלת טומאה בנגעים, יעוי"ש, וזה מתאים לזה שכתבנו שמפני שיש לטמא הדבר הנמצא בו מטעם הצירוף החששא דשמא היא נגע במראה אדמדם שמפני ספק זה ובצירוף הספק שמא דם נדה הוא בטלה החזקת טהרה של הבגד, - ואעפ"י שאין טומאת נגעים טרם שיטמא הכהן אותה. - ועוד דבספק נגע אין מטמאין כמבואר במשנה דעד שלא נזקק לטומאה ספיקו טהור, ע"כ מוכח מזה דאעפ"י שאין נוהג דין טומאת נגעים טרם שמטמאין אותה, אבל עכ"פ שם טומאה עליה, ועכ"פ חזקת טהרה אין לה, - (ומסופקני אם הכניס בגד המנוגע למקדש טרם שראה הכהן וטימא אם חייב משום הכניס אב הטומאה למקדש). טו והנה המנחת יעקב חידש דאם נמצא הכתם בבית מקום שמקבל נגעי בתים דיש בה דין טומאת כתם יעוי"ש, והנה מה שכתב מקום שמקבל טומאה כוונתו דלא בכל מקום נוהג דין נגעים בבתים. והיינו דדין זה דוקא בארץ ישראל כדכתיב בארץ אחוזתכם. ולראבר"ש בעינן קרן זוית, עי' סנהדרין פ"ז ע"ב. - והפליתי השיג על המח"י בזה שאין נגעי בתים נוהג בחו"ל, יעוי"ש, אבל המנח"י מדייק מקום, וכוונתו בארץ ישראל ובמקום שהבית נטמאת בנגע, - והנה בודאי שאין זה שייך בחו"ל כיון שאין הבית נטמא בזה, וביותר לפי המבואר דלא סגי בזה שראוי להיות נטמא, אלא בעינן טומאה בפועל ממש, אשר על ידי זה מבטלת החזקת טהרה של האשה, וכמוש"נ. טז אמנם כל זה אליבא דרב אשי דאמר דשמואל אזיל אליבא דר' נחמיה. וסבר דבישבה על קרקע טהורה לגמרי אפילו מדרבנן, והיינו דלא שייך טומאה בקרקע כלל, אבל אליבא דר' ירמיה מדפתי דסבר דגם בישבה ע"ג קרקע איכא טומאה מדרבנן וכמו שכתב הרשב"א דבזה פליגי ר' ירמיה ורב אשי - נמצא דאליבא דר' ירמיה לא תלי כלל בטומאת הדבר שנמצא בה הכתם, ורבנן טימאוה אעפ"י שיש לה להאשה חזקת טהרה - ויש להבין הכל טעמא מאי לא העמידוה בחזקת טהרה. - ואפשר דלא פליגי רבנן דכיון דאם נמצא על הבגד טמאה, להכי גזרו רבנן בכל אופן משום לא פלוג. יז שם ההיא איתתא דאשתכח לה דמא במשתיתא אתאי לקמי' דר' ינאי אמר לה תיזיל ותיתי והתניא אין שונין בטהרות וכו' אבל לחומרא שונין והובא להלכה בשו"ע סימן ק"צ סעל"ב - אבל הרמב"ם לא הביא להאי דינא, ותמוה מדוע השמיטה הרמב"ם וראיתי בספר ע"ל הקשה בזה ומתרץ דהרמב"ם סבר דמשתיתא לא נקרא דבר המקבל טומאה לענין כתמים. והנה התוס' כתבו דהמשתיתא מקבל טומאת נגעים, והרמב"ם לא סבר כן, והנה הראב"ד מדחה מזה דברי ר' נחמיה והרמב"ם מדחה זה מכח דברי ר' נחמיה עכת"ד יעוי"ש אבל דבריו תמוהין דהלא איכא נפק"מ באופן דאשתכח דמא על דבר המקבל טומאה, וכמו שכתב השו"ע להאי דינא סתם ולא כתב במשתיתא. - יח ונראה דהנה יש לדייק דההיא עובדה מייתי הש"ס בההיא איתתא דאשתכח לה דמא, ולא כתב דאשתכח כתם. - לכן נראה דשאני דם מכתם - והיינו דבכתם אדום יש להסתפק במראה נגע - ובצירוף ספק זה מטמאין להדבר שנמצא בו הכתם. - אבל זה לא שייך באשתכח דמא - והנה באופן זה יש להעמיד האשה וגם הדבר שנמצא בו הדם בחזקת טהרה. ובזה יש להכריע שהדם אתא מעלמא. - אמנם כל זה לר' נחמי' דמטהר בשנמצא הכתם על דבר המקבל טומאה דבשביל טומאת הבגד מטמאין להאשה אמנם לר' יעקב דפליג על ר' נחמיה לקמן בברייתא וסבר דמטמאין לאשה טומאת כתם בכל אופן. והיינו שגזירת חכמים היא - וא"כ אין הבדל בין כתם לדם ואדרבה אם בכתם יבש מטמאין כש"כ בדם ולא איכפת לן בדבר הבגד. ואף אם הוא טהור מכל מקום מטמאין להאשה, וא"כ סבר הרמב"ם דר' ינאי סבר בזה כר' יעקב ולהכי מחייב להיות שונה בכדי לטמאותה, - אבל הרמב"ם דסבר כר' נחמיה לא סבר להאי דינא ולהכי השמיטה מהלכותיו. יט וסברת הרא"ש והטור והשו"ע שהביאו להאי דינא אעפ"י שסברי כר' נחמיה נראה דסברי דאדרבה כיון דאשתכח דמא, ולא כתם, מסתבר הדבר שנפל עתה בעודו לח, - וכיון דלא שכיח דם על הדבר