נזר הקודש - נדה קסא

מגופה, או דם הנמצא חוץ מהפרוזדור כל זה תורת כתם עליו. - ומטעם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש כל עיקר דינא דשמואל בדבר ההרגשה מטעם דסברי ג"כ דכל דם הנמצא בגופה בחזקת הרגשה הוא בא ועיקר דינא דשמואל לומר דכיון דלא הרגישה אין לטמאותה בהדם הנמצא חוץ לגופה, מטעם חסרון בירור שבא בתורת ודאי ולא סמכינן על הבדיקה של הדבר שנמצא עליו הדם. כי אין זה בתורת ודאי דמגופה בלא הרגשה, ורק דין כתם עליו. ו ובזה יש ליישב גם דברי רש"י התמוה לכאורה טובא בזה שמפרש הא דרב אשי שמפרש דברי שמואל שאמר בדקה קרקע עולם. לאו משום הרגשה אלא כרבי נחמיה, יעוי"ש, ותמוה דהיאך שייך לומר דשמואל לא מיירי בהרגשה הלא דרש הקרא דבבשרה המורה על הרגשה, - והרבה מגדולי אחרונים דייקו מדברי רש"י דסבר אליבא דרב אשי דליכא לגמרי דין דהרגשה. עי' בשו"ת שב יעקב. - אבל לפי מה שכתבנו נראה דרש"י סבר אליבא דרב אשי דלא בעינן לימוד להרגשה כיון דחזקה להדם שנמצא בפרוזדור דבהרגשה הוא בא, ולא יצוייר לדם בלא הרגשה, והוא מטעם דרוב דמים מן המקור, והמקור אינו מוציא דם בלא הרגשה. - ודינא דשמואל שאמר דבעינן הרגשה זהו מטעם אחר דבאופן שחסר הרגשה אין לנו בירור על הדם הנמצא אם הוא בא מגופה, וע"ז מביא הא דאמרה תורה בבשרה, - וזהו שפירש"י לאו משום הרגשה היינו שלא בא שמואל ללמדנו דבעינן לדם הרגשה כי זה לא נצרך, כי כל דם המקור המטמא בא בהרגשה. רק בא ללמדנו כי בלא הרגשה אין לנו בירור על הדם שבא מגופה, וממילא אין בהדם הנמצא אלא תורת כתם וע"כ הא דנקט שמואל בדקה קרקע עולם, בא ללמדנו דינא דר' נחמיה דלא גזרו חכמים טומאת כתם על דבר שאינו מקבל טומאה. - והנה אעפ"י שהוכיח המהר"ם שם בתשובה דע"כ הסוגיא מתפרשא שהרגשה הוא מצד גזירה"כ, - אבל הרמב"ם תפס כדברי רב אשי, כן נראה בס"ד. ז ויש לעיין לפי"ז לשיטת הרמב"ם כפי המבואר דאם הדם מגופה אז אמרינן דודאי הדם בא מן המקור, ובא גם בהרגשה כי כן דרך המקור שאינו מוציא אלא בהרגשה. - והנה לפי"ז בהא דכתם הנמצא שטומאתו רק מדרבנן, - וקשה והלא כל עיקר הספק אם הדם בא מעלמא, או מגופה, אבל אם אמרינן דמגופה בא, שוב אין להסתפק שום ספק משום דאם מגופה אז יש לנו לדון דדם טמא הוא וגם בהרגשה, וא"כ הוי ע"כ ספק דאורייתא. וא"כ מדוע אמרו רבותינו כתמים דרבנן. כדאיתא לקמן ע"ב, וכן נקטו כל הפוסקים וקשה הא לשיטת הרמב"ם הוי ספיקא דאורייתא, וממילא הוי גם איסור דאורייתא ככל ספק איסור, - איברא דהרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"ב כתב ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה וכו' וטומאה זו בספק שמא, שמא כתם זה מדם החדר בא, יעוי"ש. הרי דקרי לזה ספק משמע ספק דאורייתא. והא דקאמר ומדברי סופרים אפשר לומר דהרמב"ם לשיטתו דסבר דכל ספד"א מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא, - והנה לפי"ז להרמב"ם הוי כתמים ספד"א, - אבל תמוה מהא דתנן במשנה לקמן דכתמים הוי דרבנן, - וגם תמוה מדוע נקטו הפוסקים שהוא רק דרבנן. וגם מה שהקשה הכס"מ דכתמים הוי ספ"ס מגופה ספק מעלמא. ואת"ל מגופה דלמא מן העלי' יעוי"ש. תמוה דלשיטת הרמב"ם אם אמרינן מגופה שוב אין להסתפק בזה ופשיטא שבא מן החדר וגם בהרגשה. ח והנה אפשר לומר דהטעם בזה דכיון דאיכא חזקת טהרה להאשה, להכי יש להעמידה על חזקתה חזקת טהרתה, וממילא זה תכריע דהדם לא בא מגופה, ולפי"ז באשה שמצאה כתם בימי נקיים לשיטת הסוברים דבחזקת טומאה עומדת, עי' שו"ת רע"א סימן ע"ח, דאז הוי ספק מעליא מדאורייתא, - וזהו דבר חדש ולא העירו בזה הפוסקים וגדולי האחרונים. ט ואפשר לומר ולדון בזה בדבר הבגד הנמצא שגם עליו יש לדון אם נטמא מהדם, והיינו דאם הוא דם נדה גם הבגד נטמא ואם מעלמא הבגד טהור, וכיון דספק הוי יש להעמיד הבגד בחזקת טהרה, - וממילא כיון שאין לטמאות הבגד מן הספק שוב אין לטמאות גם האשה, כיון שלא גזרו חכמים טומאת כתם אלא בדבר המקבל טומאה, - והנה בזה יש להשיב דלא בעינן קבלת טומאה בפועל, אלא סגי אם ראוי לקבל טומאה. - אבל זה ליתא דהרי איתא לקמן ס' ע"ב מטהר היה רבי נחמיה במטלניות שאין בהן שלש על שלש, וכן כתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"ז. - הרי חזינן דאעפ"י שזה המין ראוי לקבלת טומאה, אבל אם אינו מקבל טומאה אין בו דין כתם. - והנה עדיין יש להשיב דשאני התם דהוי פחות מכשיעור לקבל טומאה ממילא הוי גם אינו ראוי לקבלת טומאה, משא"כ בשיש בו כשיער לקבל טומאה, אלא שאין בו דין טומאה מצד החזקה שפיר קרינן לזה בר מקבל טומאה, - וא"כ אעפ"י שהבגד טהור מצד חזקה, מ"מ האשה יכולה להיות טמאה מצד הכתם, - והאשה בימי לבונה אם אין לה חזקת טהרה יש לטמאותה מצד ספק, והוי ספד"א ממש, - אבל יש להעיר להא דחקרו הפוסקים ביו"ד בסימן ק"י בנידון שאלה בצלע בשר שפירש מן הקבוע וחצי צלע נשאר אם להתיר הנשאר, ועי' בפר"ח סימן ק"י בקונטרס אחרון דהכריע להיתר מה שפירש אעפ"י דהוי תרתי דסתרי, ועי' בכו"פ ובש"ש ד' פר"ד. - אמנם נראה דהכא שאני דדוקא התם שההיתר הוא מצד אחד, דהיינו מטעם כל דפריש, משא"כ כשאנו דנין על עצם הענין עובדא היכי הוי, וא"כ אם לטמאות הבגד שבו נמצא הכתם, ואנו מכריעין שהדם הוא מעלמא ולא מן האשה, שוב אין לטמא גם האשה. - ומטעם זה אמרו חכמים דכתמים הוא דרבנן. והוא מטעם דהחזקה דהבגד חזקת טהרה שלו מכריע לטהרה. י אמנם לפי"ז יותר היה לרבותינו לגזור טומאה לכתם בנמצא בדבר שאין מקבל טומאה דאז אין לדון לחזקה שתכריע. ועוד הכל טעמא מאי מדוע גזרו טומאה בכתם הנמצא ולא אמרינן דהחזקה דהבגד תכריע, ועוד מדוע טימאו גם להבגד. יא והנה בעיקר הדין של ר' נחמיה דלא גזרו דין כתם אלא בנמצא על דבר המקבל טומאה כתבו התוס' הטעם דכיון שהדבר הנמצא בו טהור גם על האשה לא גזרו, יעוי"ש ותמוה דמה שייך זה אל