נזר הקודש - נדה טו

מקום ממש. משא"כ מחט דחזקה דמעיקרא לאו מקום מציאתה, עכת"ד. מבואר מזה דהא דנגע באחד אם ראוהו חי מבערב דוקא באותו מקום ממש במקום מציאתן. ח והנה בעיקר דברי התוס' יש לעיין למ"ל מטעם דמוקי טהרות אחזקתייהו, הלא גם בלא חזקה יש לטהר אפילו ברה"י מטעם דהוי דבר שאבד"ל, וכמו שאיתא לקמן גבי ככר דפריך והא הוי ספק טומאה ברה"י וספקו טמא ומשני משום דהוי דבר שאבד"ל, ופירש"י שם דה"ה דהוי מצי פריך כן אמחט יעוי"ש וממילא כוונת רש"י ג"כ דגם במחט הוי הטעם משום דהוי דבר שאבד"ל, וכמו כן יש להקשות גם על התנא למ"ל הטעם דשעת מציאתן, הא בלא"ה כיון דבר שאבד"ל טהור אפילו ברה"י, אפילו בלא שום חזקה. - וע"כ צריך לומר דמיירי שהטהרות בידי אדם ובעודו תפוס בהטהרות נולד לו הספק בהאי מחט, והוי דבר שיש בו דעת לישאל וכמו דאמר ר' יוחנן לקמן טומאה הבאה ע"י אדם נשאלין עליה. - ולזה בעינן לחזקה דשעת מציאתן, ולזה אתי שפיר הא דלא נחית הש"ס בהא דמחט. משום דהש"ס רוצה להשמיענו בהא דהוי דבר שאבד"ל, אבל בהא דמחט הוי דבר שיש בו דעת לישאל. - אבל זה תקשה הא הוי ספק טומאה ברה"י וספיקו טמא ברה"י אפילו במקום חזקה. - ונראה דמטעם זה נחתו התוס' לחזקת טהרה, - לומר משום דאיכא שתי חזקות. וזה מהני אפילו ברה"ר והוי כעין זה דתר"ל דשם הוי לחומרא והכא הוי לקולא, וכמו"ש המק"ח שזהו סברת התוס'. ט והנה לכאורה אפשר לומר דבלא"ה לא קשיא בהא דמחט דהוי ספק טומאה ברה"י משום דהוי ספק בלמפרע ולא ילפינן מסוטה כמו"ש התוס' לעיל, ומצאתי בס"ט לחידושיו בנדה שנחית לזה, ולא דמי להא דככר דהוי ספק נגע יעוי"ש. - אבל לפי זה תקשה למה לן לחזקה דשעת מציאתן. - והנה לשיטת התוס' והראשונים דסברי דהאי דינא ג"כ לטהרות ולקדשים אתי שפיר דבעינן לחזקה דשעמ"צ בכדי שלא נחמיר לקדשים ג"כ. - אבל לשיטת הרמב"ם דע"כ מפרש גם לחולין האי דינא. - והנה לשיטת הפוסקים דסברי דהא דלא ילפינן למפרע הוא ג"כ מטעם חזקה אתי שפיר דבעינן הכא לחזקה. משא"כ לשיטת הפוסקים דלמפרע לא ילפינן מסוטה גם בלא חזקה קשה למ"ל לחזקה. וע"כ צריך לומר דכיון דאיכא חזקת מחט שהיתה שלימה וזהו חזקה דמעיקרא. ממילא אית לן לומר דשלימה נפלה. וגם בשביל חזקה דשעמ"צ אכתי ספיקא הוי. ואפילו אם לא ילפינן מסוטה לעשותן ודאי. אבל אכתי ספיקא הוי. ולהכי מצרפינן החזקה דטהרות. - אבל לשיטת המק"ח והנו"ב דחזקה דמעיקרא לא מהני בשינוי מקום. א"כ מה לנו לחזקה דשעת מציאתן. - וא"כ מוכח מזה דחזקה דמעיקרא מהני גם בשינוי מקום. - וע"ד הא דנגע באחד בלילה דלא מהני חזקת חי גם בלא ראוהו חי מבערב מבואר בספרנו נזר הקודש למנחות ל"א. והנה יש להצדיק שיטת רש"י דמפרש דהש"ס מצי פריך גם אמחט. וגם לתרץ דהוי דשאבד"ל אשר לכאורה תמוה הלא הטהרות המה בידי אדם. - ונראה דסברת רש"י דגם בספק יש בו דעת לישאל דינו כאין בו דעת לישאל. - והכא כיון דהספק בלמפרע. ואין ידוע היאך הי' המציאות בנפילת המחט אם ע"י בן דעת. או ע"י שאינו בן דעת ואין בו דעת לישאל, או שנפלה ע"י איזה סיבה שאבד"ל ואעפ"י שהוי ספק אפשר שכן שיטת רש"י דגם ספק אבד"ל ג"כ טהור. ומזה יש לפשוט מה שכתבנו לעיל להסתפק. ולזה כתב רש"י שפיר דהש"ס הי' יכול להקשות כן גם בהא דמחט וכמוש"נ. יא כתב הרמב"ם בפרי"ח הי"ד בה' שאר אבוה"ט וז"ל נגע ברה"ר באחד בלילה ואין ידוע אם חי אם מת ובשחר עמד ומצאו מת הרי"ז טמא שכל הטומאות כשעת מציאתן עכ"ל, והנה מדמטמא אפילו ברה"ר ע"כ סבר הרמב"ם דשעת מציאתן הוי חזקה מעליא וע"כ דטמא מדאורייתא אפילו לחולין, וזהו דלא כהתוס' ריש מכילתין שכתבו דחכמים מטמאין הוא רק לקדשים. והיינו דסבר הרמב"ם דזהו טומאה ודאית דהרי כתב שם בה"ב כל ספק ברה"ר טהור עד שיאמר נטמאתי בודאי. - וע"כ דסבר הרמב"ם דשעת מציאה הוי חזקה מעליא וע"כ דטמא אף לחולין. - וכן מצאתי בשו"ת חכ"צ סי' ג' שמדייק כן מדברי הרמב"ם וכתב דראיית התוס' אינה מכרחת דאף דמקרי אינה בדוקה מ"מ לא מקרי אינה בדוקה כ"כ כמו בנגע באחד בלילה, יעוי"ש. - והביאור בדבריו דהששא דכותלי בית הרחם העמידוהו להדם דרי"ז הששא רחוקה. להכי אין סברא לטמא למפרע. משא"כ בנגע באחד בלילה כיון שנמצא בשחר מת, יש לנו לומר דגם בלילה הי' מת. ובאשה רק מטעם חומר קדשים החמירו אבל בנגע באחד בלילה הוא טמא מצד הדין. והנה גם בהא דקופה דפליגי חזקיה ורבי יוחנן כתב הרמב"ם בפרי"ז מאבה"ט דמחזיקין טומאה להטהרות ולא כתב שהוא לחומר קדשים, - וכן בעשרה דליים שם. וע"כ דסבר הרמב"ם שזהו מעיקר הדין גם לחולין. ולשיטת הרמב"ם לא תקשה הא דהקשו התוס' דף ד' ד"ה שכל הטומאות שהקשו מאי פריך מככר הנתינה ע"ג דף דלמא בככר של חולין איירי יעוי"ש, ולשיטת הרמב"ם לא קשה משום דגם הדין דנגע באחד בלילה מיירי ג"כ לחולין. יב והנה לכאורה יש להוכיח דשיטת הר"ת גם כן הוא, והוא מהא דהקשו התוס' דף ד' ד"ה שאני אומר אדם טהור. וא"ת דהכא תלינן באדם טהור ובפ"ק דחולין גבי צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגילה תלינן באדם טמא. ותירץ הר"ת דגבי כלים הנמצאין דוקא גזרינן טומאה משום דאית להו טהרה במקוה וליכא פסידא, אכל באוכלין דאיכא פסידא דלית להו טהרה במקוה לא החמירו יעוי"ש. - והנה לפי"ז יש לדייק בהא דפריך לעיל בהא דקופה לימא חזקיה לית ליה לדרבי ינאי יעוי"ש. - הלא יש לומר דכיון דדינא דחזקיה מיירי בקופה שמשתמשין בה אוכלין ואיכא פסידא אם נחמיר עליה. להכי סבר חזקיה אין מחזיקין טומאה לפירי אפילו באוגנים, משא"כ דינא דרבי ינאי מיירי במים. דליתא פסידא גם אם נחמיר עליהן מטעם דנטהרו במקוה על ידי השקה. ומוכח דר"ת מפרש הא דקופה והא דהמדלה מים דמיירי בטומאה שהיא מצד הדין ולא מצד חומרא. - אבל יש לדחות מכמה טעמים חדא די"ל דהשקה לא