נזר הקודש - נדה קנט

ליתא כמו"ש התוס' לעיל דאין ללמוד מסוטה לענין למפרע. וע"כ משום דהחזקה דהרגשת פתיחת המקור מוציאה דם, ומזה למד התה"ד דגם בלא מצאה דם אמרינן דע"כ היתה איזה טפי דמים ונפלו. י אמנם קשה דהלא כל עיקר הא דתה"ד זהו אם אמרינן אי אפשר לפתיה"מ בלא דם כמבואר שם, - וא"כ לישני הש"ס לעולם דארגשה, ומ"מ פטורין מקרבן מטעם דסבר האי תנא אפשר לפתיה"מ בלא דם. וא"כ כיון שמצאה הדם אח"כ א"כ אפשר שלא יצא דם בשעת ההרגשה, ומספק פטורין מן הקרבן. וע"כ צריך לומר דכיון דמצאה דם על העד, הרי זה כמכריע שיצא דם בשעת תשמיש, וכיון דמ"ד אפשר לפתיה"מ בלא דם, אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק, ומציאת הדם תברר שע"כ יצא הדם מעיקרא, - ומכש"כ למ"ד אי אפשר לפתיה"מ בלא דם, דהדם הנמצא תברר שיצא הדם מעיקרא, - וגם ספק לא הוי, וא"כ תקשה על התה"ד היאך למד מזה לפתיה"מ ולא מצאה כלום. יא לכן נראה כמו שכתבנו לעיל דע"כ מוכח דהרגשה מוציאה דם בודאי דאל"כ אין סברא לחייבם בקרבן בשביל הדם שמצאה אחר הזמן של אותיום. - והא דלא משני הש"ס דסבר האי תנא דאפשר לפתיה"מ בלא דם, - נראה דסבר התה"ד דבנידון זה ליכא פלוגתא, וכו"ע סברי בזה דאי אפשר לפתיה"מ בלא דם. - והיינו דבאופן שהוציא המקור איזה דבר בזה סברי הרבה מן התנאים דאפשר דהפתיחה דהמקור בלא דם. הכוונה דכיון דהגרם דהפתיחה היתה בשביל החתיכת בשר או איזה לידה. ובזה אפשר בלא דם. - אמנם בשאין הפתיחה בשביל איזה דבר המכריח להפתיחה. דאז ע"כ עיקר גרם הפתיחה היתה הדם שבמקור. כי זהו אורחא דמילתא תמיד. וזהו ענין הרגשה האמור בתורה. ובזה לכו"ע אמרינן אי אפשר לפתיה"מ בלא דם. יב ובזה יש ליישב ג"כ מה שקשה לכאורה טובא על עצם הדין דתה"ד מהא דאיתא לעיל כ"ב ע"ב ליפליג נמי רבי יהודה בהא, וכתבו התוס' אשערה וקליפה לא פריך דליפלוג רבי יהודה דמועטין נינהו ולא שייך בהו פתיחת הקבר, יעוי"ש. וא"כ יש לדון קל וחומר באופן שלא מצאה כלום. - ובספר ע"ל השיג בזה על התה"ד בעצם דינו, יעוי"ש. אבל לפי מה שכתבנו ליתא מזה השגה על התה"ד, - והיינו דהתם בשערה וקליפה אנו רואין דהגרם הפתיחה היתה מהשערה והקליפה. - ואין לנו לומר דהדם שבמקור גרם להפתיחה כיון דאנו רואין סיבת הפתיחה שהוא מהשערה ומהקליפה. וממילא כיון שמועטין נינהו אנו דנין שאין בכחם לגרור גם הדם עמהן. - משא"כ בנידון התה"ד שלא מצאה כלום. וע"כ אין לתלות גרם הפתיחה בשום דבר, רק בהדם שבמקור שזהו דרך נשים. ובזה יובן הא דכתב התה"ד שאי אפשר לפתיה"מ בלא דם. ולא נחית לומר שזה דוקא להסוברים שאי אפשר לפתיה"מ בלא דם, - והיינו מפני שסבר שזהו ע"כ אליבא דכו"ע וזהו כמו שכתבנו. יג עוד נראה דע"כ צריך לומר כן דבשלא מצאה כלום גרע טפי, - דע"כ מודה התה"ד בשבדקה ומצאה מראה טהור דאין לחוש לדם טמא, דאל"כ לא משכחת לה לטהר אשה בשמצאה מראות טהורות. וע"כ כמו שכתבנו. יד עוד בזה דאם לא אמרינן דחזקה דהרגשה מוציאה דם. א"כ אמאי קאמר הש"ס אם ארגשה חייבין בקרבן. והלא אם ההרגשה לא הוי יותר מספיקא. הלא אית לן לאוקמה אחזקת טהרה. ולומר דהדם הנמצא בא אחר התשמיש. ועכ"פ יותר מספיקא לא הוי. וא"כ אין לחייבן בקרבן מספקא שהוא חוב"ע, - ומזה דן התה"ד דהרגשה בודאי מוציאה דם, ואעפ"י שהסוגיא בשבועות בפר"ב מוקי להאי בסמוך לוסתה, מ"מ עומדת היא בחזקת טהרה, וביותר למ"ד וסתות דאורייתא ושמואל סבר כן לעיל ט"ז, - וא"כ אם ספק הוי אם פתיה"מ מוציאה דם אין לחייבן בקרבן, ומזה מוכח דע"כ הרגשה מעידה על הוצאת דם בודאי. טו ודינו של התה"ד הובא בשו"ע סימן ק"צ בשם יש מי שאומר. - ואעפ"י שהד"מ מקשה עליו כמו שכתבנו לעיל. - ומ"מ הרמ"א בסימן קפ"ח כתב זה בלא שום חולק, יעוי"ש, - ולדינא עוד יש עיון בזה. טז ובדבר הגרם הפתיחה מבחוץ עי' בספרנו נזר הקודש למס' ערכין דף מ"ח דף הספר. א שם, ת"ש נמצאת אתה אומר ג' ספיקות באשה וכו' ובמגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב מאי הלך אחר הרוב אם רוב ימיה טמאין טמאה, - ופירש"י דמיירי אשה שלא מצאה כתם, והרי היא מחזקת עצמה בספק נדה כגון אשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר ונגעה או הסיטה הלך אחר רוב ימיה אם רוב ימיה רגילה לראות מגעה והסטמה טמא, יעוי"ש. וקשה לי מדוע שביק התנא להאי דינא לענין עצם טומאת נדה לבעלה. ונקט לענין מגע והסיט שזהו רק לענין טומאת תרומה וקדשים. ומשמע מזה דלענין לבעלה אין להחמיר כל כך. - וכוונת התוס' שהקשו דלא מצינו חומרא זו בשום מקום דהא אשה שיש לה וסת דיה שעתה, ובאין לה וסת מטמאה מעל"ע או מפקידה לפקידה. יעוי"ש, והכוונה דאף לחומר קדשים לא מצינו חומרא זו. - וראיתי אח"כ בחדושי הרשב"א שמפרש ג"כ דמיירי רק לענין קדשים, ובזה מיישב מה שהקשה מורו הרב לפירוש התוס' דמיירי בנמצא על חלוקה ואזלינן בתר רוב ימים טמאים אפילו בעברה בשוק של טבחים. דלפי"ז אמאי נקט מגען והסיטן לימא הלך אחר הרוב וכתב הרשב"א דלפי"ז הוי אמרינן דגם לבעלה כן הדין קמ"ל דרק מגען והסיטן דהיינו לקדשים וטהרות דמחמרינן בזה טפי בכולי מכילתין. ב ולפי"ז תמהני טובא מדוע השמיט הרמב"ם להאי בה' מו"מ דמחמרינן במגעה והיסטה מטעם דאזלינן בתר רוב ימים אם רוב ימיה טמאים, וצ"ע. ג ובדבר מה שהקשו התוס' לפירש"י. - נראה ביישוב כוונת רש"י מה שפירש שמחזקת עצמה בספק נדה. - והיינו שמפני שהיא רגילה לראות תדיר מחזקת עצמה לספק נדה. - וא"כ אין להקשות מהא דלא מצינו חומרא כזו. - משום דכל הני מיירי שמחזקת עצמה לטהורה להכי לא טימאו אותה חכמים יותר ממעל"ע או מפקידה לפקידה, - משא"כ הכא שמחזקת עצמה לספק טמאה, - להכי מחמרינן עליה למיזיל בתר רוב ימיה.