נזר הקודש - נדה קנח

בהרגשה שהוא מתורת כתם, - ואשמעינן גם כן דכמו שהראיה שמגופה אין לתלות הדם בדבר אחר, כן אין לתלות הדם בדבר אחר גם כשנמצא הדם בבשרה בהני המקומות שחשיב התנא. ג ומזה משמע שענין הרגשה הוא פתיחת המקור ולא סגי בהרגשת זיבת דבר לח גרידא. - והיינו דכיון דאף באופן שבודאי יצא הדם מגופה, והיא יודעת שמגופה. אבל באופן שלא לתלות ההרגשה בהעד או בהשמש, ואמרינן דהרי הוא רק מדרבנן. והנה בטח היתה מרגשת בפרוזדור לחלוחית, וא"כ משמע דזה לא נקרא הרגשה, - אמנם יש להעיר ולומר דשפיר יצויר שבודאי בא מגופה בלא הרגשת גם זיבת דבר לח, והיינו שמצאה הדם מבחוץ במקום בית התורפה, שזה מעיד שהדם בא מגופה. גם בלא הרגשת זיבת דבר לח גם כן. ד שם, בגמ' אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. - והנה בזה שאמר ומצאה דם עליה דהיינו על הקרקע, - לכאורה משמע דאם מצאה דם על בשרה דהיינו על בית התורפה מבחוץ שהיא טמאה אעפ"י שלא הרגישה. - וא"כ דבריו סותרין שמסיים עד שתרגיש. - ולכאורה יש לפרש דהטעם דאכתי יש להסתפק דלמא לאו מגופה והרגשה מעידה שהדם בא מגופה, אבל בלא הרגשה אכתי איכא לספוקי דלמא לאו מגופה, - ולהכי דוקא כשמצאה דם עליה דהיינו על הקרקע הבדוקה טהורה מטעם דאכתי אין זה בבירור שהדם בא מגופה, אבל כשמצאה דם על גופה אעפ"י שלא בהרגשה טמאה היא, - וכל עיקר הא דדריש שמואל מבשרה עד שתרגיש הוא רק בלברר שהדם בא מגופה, - ולפי"ז אם איכא בירור אחר המעיד שהדם בא מגופה אף בלא הרגשה ג"כ טמאה. - והנה לפי"ז לא הוי כשיטת הפוסקים שכתבנו לעיל דסברי דמן התורה בלא הרגשה טהורה, - אבל לפי"ז תקשה הא דאמר שמואל ומצאה דם עליה. - ונראה דלרבותא אמר שמואל לפי מה שמסיק הש"ס דמודה שמואל דמדרבנן טמאה, והיינו דאפילו באופן שמצאה דם עליה היינו על הקרקע הבדוקה, ומ"מ טמאה מדרבנן. ושמואל תרתי בא להודיענו היינו דין התורה דבעינן הרגשה בפועל ממש. ודין דרבנן דאפילו באופן זה דלא מצאה על גופה טמאה מדרבנן. ה שם, ואכתי מיבעי ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה, תרתי שמע מינה. - ולכאורה היאך יש ללמוד שני דינים מחד קרא, - וראיתי בשם הר"ן שכתב ומפרש דכיון דדרשינן מבשרה עד שתרגיש. ממילא משמע מזה ולא בשפיר ולא בחתיכה שאין כיוצא בזה הרגשת דם, - ביאור דבריו דהרגשת השפיר והחתיכה אין זה הרגשת הדם בהבשר, והיינו דהרגשה נקראת שהדם פותח פי המקור, אמנם אם השפיר והחתיכה פתחו להמקור והוציאו דם, אין זה הרגשה האמורה בתורה. - ויש לעיין דלמא אתי קרא למעט שפיר וחתיכה שהם גרמו היציאה דהדם מהמקור, והיינו שזה הוי סיבה חיצונית, ובזה מיעטה תורה מפני שהסיבה באה מן החוץ. אבל אכתי לא ידענו באופן שבא הדם מצד עצמו בלא סיבה מן החוץ. רק חסרון הרגשה לחודיא מנין שגם בזה טיהרה התורה. וע"כ מוכח מזה דבאופן זה שבא הדם בלא הרגשת פתיחת פי המקור אלא שהדם זב והולך ומרגשת לחלוחית הוי ג"כ הרגשה מעליא, ורק באופן שבא הדם על ידי השפיר וחתיכה, שבאופן זה לא נגע הדם כלל בבשרה בזה טהורה מפני שחסר בזה גם ההרגשה דזיבת דבר לח. - ומזה משמע כדברי הגאון נוב"ק סימן נ"ה שכתב דגם בהרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה, ומזה תקשה על הגאון שב יעקב סימן ל"ט שכתב דהרגשה דזיבת דבר לח לא הוי הרגשה. ו אמנם נראה לפי מה שפירש"י לעיל כ"א בהא דחתיכה דמין במינו אינו חוצץ. יעוי"ש, וא"כ מבואר דהרואה דם בשפיר ובחתיכה יש בזה גם נגיעת בשר. - והרי זה כמו הרגשה דזיבת דבר לח, ומכל זה ממועט מטעם דחסר הרגשת פתיחת המקור מהדם, וא"כ משמע מזה דכמו דלא הוי טמאה מהרגשת השפיר והחתיכה, כן אין לה טומאה גם מהרגשת זיבת דבר לח, - וע"כ דזהו מה שכתב הר"ן דכל עיקר המיעוט דשפיר וחתיכה הוא מטעם חסרון הרגשה, דאל"כ אין לנו למעט שפיר וחתיכה, דהרי בשביל זה דמב"מ אינו חוצץ שפיר קרינן לזה דם זובה בבשרה, וע"כ עיקר הטעם משום חסרון הרגשה. ז והנה לפי"ז משמע כדברי הגאון שב יעקב דהרגשה הוי דוקא הרגשת פתיחת פי המקור. - ובזה מיושב מה שהקשה בס"ט. - והנה מה שהקשה דלפי"ז מדוע ברואה שפיר ובחתיכה טהורה לגמרי, ואם בשביל חסרון הרגשה הרי עכ"פ יש לטמאות מדרבנן, יעוי"ש, נראה דלא גזרו רבנן בלא הרגשת באופן שעכ"פ היתה היציאה דהדם בלא סיבה המכריחה. משא"כ בשיש סיבה המכריח להדם לצאת, בזה לא גזרו, - עוד אפשר לומר כמו שפירש"י לקמן דטמאה מדרבנן דלמא ארגשה. ח והנה מה שמוכיח בנו"ב שם דעד שתרגיש בבשרה קאי אפרוזדור ומזה משיג על הגאון ש"י, יעוי"ש כתב החת"ס דאדרבה מדממעט בבשרה ולא בשפיר ע"כ על פי המקור קאי, יעוי"ש. ט שם, אי דארגשה לאחר זמן אמאי פטורים מן הקרבן. ביאור הדברים דכיון דהיתה הרגשה בשעת תשמיש אית לן לומר דבודאי היתה דם בשעת תשמיש ונחייבוהו קרבן. - ואע"ג דאיכא למימר דהדם בא אחרי הביאה, אבל סבר הש"ס דהרגשה זהו יציאת הדם לחוץ. - ומזה למד התה"ד דאשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום דטמאה, וזהו מהא דבעי הש"ס למימר דבשביל הרגשה יש לחייב גם בקרבן, וע"כ דהרגשה מעידה על יציאת הדם. - ואע"ג דאיכא למיפרך דשאני הכא דעכ"פ מצאה דם אח"כ, ובזה יש לדון דהדם היה מעיקרא גם בשעת ביאה. וא"כ אין ללמוד מזה בשבדקה ולא מצאה כלל, והד"מ מקשה כן על התה"ד, יעוי"ש, - אמנם נראה דאם לא הוחזק דהרגשה בודאי מוציאה דם, אין להחזיק מציאת הדם בלמפרע לעשות ודאי, ויותר מספק לא הוי, וכיון שחזינן דקאמר הש"ס לחייב גם בקרבן, מבואר דע"כ יש לדון לחזקה ודאית שהרגשה מוציאה דם בודאי, ואין לומר דאנו דנין לספק זה לספק טומאה ברה"י דהרי מקום סתר הוי רה"י בודאי, וספיקו כודאי כמו"ש התוס' ריש מכילתין. ובתוס' סוטה כ"ח, דזה