נזר הקודש - נדה קנז

ב שם, ומבין הכותים וכו', הנה הרמב"ם לא הביא האי דינא דכותים, - ואפשר כיון דעתה הם כנכרים הם. וסבר הרמב"ם שדינם כנכרים ממש, ואין דמים שלהם טמאים מן התורה, - וזהו כמו שכתב בפיה"מ לענין טומאת אהל אם מת לא יטמא באהל לפי שהם עכו"ם, ואין מטמאין באהל, יעוי"ש, ואעפ"י שלכאורה קשה הלא קיי"ל במומר אעפ"י שחטא ישראל הוא, אבל אפשר דהרמב"ם תפס לדינא דכותים גרי אריות הן כמו שסברי חכמים הכא, - ובראשונה נהגו להחמיר בדמן, ובשארי דינים, ואח"כ עשאם כנכרים ממש מפני שכן הוא לפי האמת, ומכש"כ לענין כתמים פשיטא שהם כנכרים. - וכיון שכתב הרמב"ם דין כתם בנכרים, הרי גם הכותים בכלל הזה. ועי' בתוס' ר"ע, מה שהביא שיטת הפוסקים לענין קדושין. א דף נ"ז, מאי דרוש לא תסיג וכו' כל שיש לו נחלה יש לו גבול, - ומוכח דנפל אינו בר נחלה, - ומטעם זה דרשו כותים שאין נפלים טעון קבורה. - אמנם בעיקר הדרשא דכותים אנן לא סבירא לן, עי' או"ח סימן תקכ"ו, ומזה הקשה המג"א שם על המחבר דפסק דנפל אין טעון קבורה, יעוי"ש, - אמנם בעיקר הדין דנפל לענין נחלה כתב הרמב"ם בפר"א מנחלות הי"ג אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי"ז נוחל ומנחיל, - הרי כתב דנפל הוא בר נחלה, איברא דתמוה מהא דאיתא בתוספתא דשבת פרט"ז דבן שמונה אינו נוחל ואינו מנחיל. יעוי"ש, וגם מסוגיא דכתובות ל"ט כן מוכח, והקשה בזה הקצה"ח. - וראיתי באור שמח שמביא גם מהספרי פ' שופטים והתוספתא בפרט"ו מאהלות ומה שכתב הר"ש. ב שם, והא לית להו ולפני עור לא תתן מכשול. אמר ר' אבהו בכהן עומד שם וכו', וקשה ודלמא הוי ספק טומאה ברה"י וכותים לא חיישי לזה, כיון דמדרשא נלמד מסוטה. ומזה הטעם אוכל גם תרומה שם. - וע"כ דסבר הש"ס כיון דסברי עצם הטומאה חיישי גם לספק טומאה ברה"י. - אמנם התוס' בד"ה אילן כתבו דאינו מקפיד על ספק טומאה, יעוי"ש. - איברא דהרשב"א בחידושיו כתב להקשות בהא דוהפרעות לקמן דאי ברה"י נינהו ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דבר תורה ואפילו בשאינו מהלך על פני כולה היה לו להאמין את הכותי מפני שאינן חשודין על דבר תורה יעוי"ש. מבואר דהרשב"א לא סבר כהתוס' בזה. - ונראה דהרשב"א למד זה מסוגיא דנא מדחזינן דלא חיישינן לספק טומאה ברה"י. - וא"כ דברי התוס' תמוה היאך סמכינן הכא בהא דכהן עומד שם דלמא הוי ספק טומאה ברה"י וכותי לא חייש לזה. ג ואפשר לומר דסברי התוס' דכיון דלא איתחזק טומאה באותו מקום אין לחוש לספק טומאה ברה"י. - ולהכי סמכינן אכותי שאומר שלא קברו שם נפלים. ד והנה מסוגיא דחולין ד' דאיתא דקוריא של ציפרין קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו. יעפוי"ש. ולכאורה מדוע לא ניחוש לספק נבלה, ולומר דאיכא בהדקוריא ספיקו נבילות וכותי לא חייש לזה. - משמע דבמקום דחיישי לודאי חיישי גם לספיקא. ומזה ראיה לשיטת הרשב"א. והנה מהרמב"ן משמע שסבר כדעת הרשב"א. ה והנה בזה שכתבו התוס' לעיל ד"ה קוברין את הנפלים. דלפי שעה היו קוברין שם נפלים ולאחר זמן מסלקין אותם לקוברם בביה"ק, יעוי"ש, משמע מזה דיש איסור בל תלין גם בנפלים. ולהכי היו קוברין לפי שעה משום איסור בל תלין. וזהו שיטת המג"א בסימן תקכ"ו סק"כ שמציין להתוס' נדה, יעוי"ש, ומשמע שזהו כוונתו כמו שכתבנו. ו תוס' ד"ה ודלמא כהן טמא הוא, ואע"ג דטמא נמי אסור לשהות בביה"ק וכו' דבחבורים עושין את האחר אב הטומאה, יעוי"ש, עי' בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ד. פרק שמיני א משנה, הרואה כתם על בשרה. - ויש לדייק מדוע שנה התנא הרואה כתם, מה שייך לומר רואה. הלא בכתם שייך לומר נמצא, כי רואה שייך על ראייה שמגופה אבל כתם ספק לנו אם בא על ידי ראייה שמגופה, ולא שייך רואה בזה. - ואפשר שמרמז לנו התנא כי לפעמים גם בראייה שמגופה אין לזה אלא תורת כתם, והיינו באופן שבא שלא בהרגשה, כי כן הסכימו כל הראשונים שמן התורה אין האשה טמאה אלא רק אם בא הדם בהרגשה אפילו בראייה שמגופה, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"א וז"ל אין האשה מתטמאת מן התורה וכו' עד שתרגיש ותראה דם ויצא מבשרה וכו' ואם לא הרגישה ומצאה דם בפנים בפרוזדור הרי"ז בחזקת שבא בהרגשה. יעוי"ש. וכוונתו בכדי שלא תקשה מהא דתנן דם הנמצא בפרוזדור טמא, וכן כתב הרמב"ם שם בפ"ה והוא מטעם דתלינן שבא מן המקור מטעם דרוב דמים מן המקור הוא בא, אבל עדיין תקשה הא בעינן הרגשה, ועל זה כתב דחזקה שבא בהרגשה. ואמרינן דארגשה ולאו אדעתה. אמנם אם ברור שלא בא בהרגשה טהורה מן התורה. וכן כתב הרמב"ן בפ"ד אין האשה מתטמאת מן התורה עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא בבשרה, הא לא הרגישה הרי היא טהורה מן התורה אפילו ידוע בודאי שהדם יצא מגופה. וכן כתב בחידושיו דהא דכתמים דרבנן הם ואפי' בידוע שמגופה חזאי דבר תורה טהורה, ואינן מביאין לא לידי זיבה ולא לידי נדה, כדאיתא לקמן בפר' הרואה. יעוי"ש. וכן כתב הרא"ה בספר החינוך מצוה ר"ז, יעוי"ש. וזהו כוונת התנא הרואה כתם על בשרה הכוונה שאין הבדל בין רואה לנמצא אם רק על בשרה. - דבשניהם אין תולין בדבר אחר. וכמו שאין תולין ברואה כן אין תולין בנמצא, אפילו בשעברה בשוק של טבחים. כן איתא בסוגיין דאם על בשרה אפילו אם עברה בשוק של טבחים טמאה, ובשני האופנים אין זה אלא טומאת כתם גרידא שטומאתן הוא מדרבנן. ב ובזה יש להבין דברי הרשב"א שכתב וז"ל הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה אעפ"י שעברה בשוק של טבחים כדאיתא בגמ' דכיון דמגופה חזיא ובגופה אשתכך רגל"ד דמגופה אתא, יעוי"ש. והנה מה שכתב דכיון דמגופה חזיא תמוה והלא אם מגופה חזיא אין זה כתם אלא ראייה. - אמנם כוונת הרשב"א לכלול גם ראיה שמגופה שלא