נזר הקודש - נדה קנו

דאבמה"ח מן השרץ גם כן מטמא, - אבל יבש לא שמענו, - ואעפ"י שאנו יודעין דבשר מן השרץ בכעדשה גם כן מטמא זה אנו יודעין מהללמ"מ, וממילא לאחר שידענו זה מהלמ"מ שפיר מתפרשא בהם לומר שגם בשר בכעדשה נקרא בהם מטעם שכן החומט מתחילת ברייתו גידולו כעדשה. אבל יבש לא שמענו. וא"כ עיקר הדין דיבש ליכא למידרש מהקרא, - לזה כתב הרמב"ם וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם, - והיינו שמפרש דכל עיקר הדרשא מכח הקראי ולחדש דין יבש בשרץ ששלדו קיימת או בנשרף כל זה הוא רק אסמכתא. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם, וכמוש"נ. יג שם, אמר רבא הני זבוני דמחוזא כי שלדן קיימת טמאין, - ויש לעיין מאי קמ"ל רבא בזבוני דמחוזא, אם בא לאשמעינן דינא דריש לקיש לימא כמו שאמר ריש לקיש שרץ שיבש ושלדו קיימת טמא, ובזה נכלל כל השרצים שישנם בטומאה, ואם בא לאשמעינן דהני זבוני הם מהשרצים הטמאים. למאי נקט דוקא באופן שיבש, - ועוד מדוע נקט מחוזא, אם בא ללמדנו דהני זבוני המה הצב האמור בתורה, לימא שזהו הצב האמור בתורה שהוא מהשרצים הטמאים, ולמה אמר דמחוזא, - ואם דוקא בעירו של רבא נמצאים. יד ונראה דרבא בא ללמדנו דלכאורה יש מקום לומר דדינא דריש לקיש בשרץ שיבש ושלדו קיימת הוי ספיקא דדינא, משום זה עצמו דהכא מודרש הא דבהם ומהם, לשרץ שיבש ושלדו קיימת, ואילו בחגיגה מידרש לשיעורים, וא"כ הוי האי דינא בספיקא דדינא אם יש טומאה לשרץ באופן זה, וא"כ הוי ספק טומאה, וסבר רבא דגם בספיקא דדינא הוי ספק טומאה ברה"ר טהור. וכמו שהדין בספק שרץ ספק צפרדע דברה"ר טהור, - ולזה בא רבא לומר דהני זבוני דמחוזא הנמצאים בעיר של מחוזא שהוא רה"ר, ואם הוי ספיקא דדינא ברה"ר טהור, על זה בא רבא לומר דגם הנמצאים במקום שרבים מצויים שם, גם כן טמא, והוא מטעם שסבר רבא דדרשא דהכא הוא עיקר ודרשא דחגיגה הוי אסמכתא. וזהו כשיטת התוס' הכא, כן נראה על צד החידוד. טו רש"י ד"ה דם היוצא מפי אמתו, של זב גמור. - ולכאורה מה בעי רש"י בזה שפירש גמור, ונראה דרש"י מיישב הא דהקשו התוס' הא כבר ממעטינן איש מאודם כדאיתא לעיל ל"ב, ותירצו התוס' דהתם המיעוט דאינו נעשה זב מאודם. אבל אם הוא זב מקודם הוי אמינא דהאודם דעכשיו ליהוי כמו רוקו, ולזה איצטריך קרא למעוטי, יעוי"ש, וזהו כוונת רש"י שפירש של זב גמור. דהיינו שנעשה זב מקודם. - ומצאתי בע"ל שנחית ג"כ לזה, ונכון. טז שם, גמ', שכבת זרע, בראוי להזריע. - וקשה דלמא בא למעוטי יבש מעיקרו, לח ונעשה יבש מנלן, - וכמו שפריך הש"ס לעיל כ"ב לענין דם הנדה. יז תוס' ד"ה ש"ז בראויה להזריע. וא"ת והלא ש"ז וכו' ומטמא יעוי"ש ולכאורה הא התם שמרבה מקרא דכתיב מקרה אפילו קרי בעולם. וא"כ טמא מטעם דהוי רואה, ואפשר דאזלי התוס' לשיטה דנוגע הוי, עי' לעיל כ"ב. - וא"כ יש טומאה להטפה לטמאות, - ותירצו התוס' דמין הראוי להזריע בעינן, יעוי"ש, - וקשה הא לח ונעשה יבש הוא ג"כ במין הראוי להזריע, ואין לנו למעט אלא יבש מעיקרו, וצ"ע. יח שם, משנה. השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע וכו'. - והיינו דהמבוי הוי רה"י וספיקו טמא, - וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ, - ובספר ע"ל מפרש שהטומאה מדרבנן כמו באשה לענין טומאת מעל"ע, - ואישתמיטתיה לדברי הרמב"ם בפיה"מ. - והא דבאמת מטמא למפרע ברה"י לפי דברי התוס' ריש מכילתין דכתבו דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה. - עי' שם במהרש"א ומהרמ"ל. - ועי' לעיל מה שביארנו זה הענין. יט שם, ר' שמעון אומר היבש מטמא למפרע וכו', וקשה הא יבש אינו מטמא. אבל ע"כ צריך לומר דמיירי שלא היה יבש כל כך. אלא מיירי שעל ידי מים נעשה לח. או דמיירי בששלדו קיימת. - וכן כתב הרש"ש. כ והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב דאין הלכה כר' שמעון, ותמוה דפרי"ח מאבה"ט פסק לגמרי כר' שמעון, וצ"ע, עי' בתוסיו"ט. א ע"ב, משנה כל הכתמים וכו' הבאין מבין הנכרים טהורין, - וכתבו התוס' אע"ג דבפר' בנות כותים אמר דדם הנכרית מטמא כרוקה וכמימי רגליה, בכתמים דרבנן לא גזרו. - הנה ע"כ הא דכתמים היינו באופן דלא הוי משכב ומושב ומרכב, משום דהני בלא"ה טמאים כמו"ש הרמב"ם בפר"ב מה' מו"מ ה"י, והיינו שטומאתו כטומאת הזב, - וע"כ מיירי הכא בכתם שנמצא על דבר שאינו ממין הזה, ועל זה לא גזרו, - והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב משום דהוי ספק וע"כ כוונתם משום דכיון דכל עיקר הא דכתמים הוי מספיקא וספק דרבנן לקולא, - וקשה הא לדידן ג"כ הוי ספק, אבל רבנן גזרו על ספק זה אעפ"י שע"כ גם לדידן הוי כתמים דרבנן. אפילו אם אנו יודעין שהדם בא מגופה מטעם שבא שלא בהרגשה, אבל רבנן גזרו על זה, ושפיר כתבו התוס' דבנכרים לא גזרו, וא"כ מדוע כתב הרמב"ם שהכתמים שלהם טהורין כיון שהוא מצד ספק, דהרי הספק הזה החמירו בו חכמים. - והנה בפר"ד מה' מו"מ ה"י כתב וז"ל והבאים מבין העכו"ם בחזקת טהורין עכ"ל, הרי דן בזה שטהורין מצד חזקה, - ויש להבין מה שייך חזקת טהרה גבי עכו"ם כיון שכל מה שיש להם אנו מחזיקין לטומאה, - ואפשר לומר כיון דע"כ מיירי שנמצא הכתם במקום שאינו לא משכב ומושב ומרכב. - והמקום אשר הכתם בו אינו מקבל טומאה מן הדם, וא"כ הרי זה כנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה שאין בו תורת כתם, - והיינו דבעינן שהדבר שבו הכתם יהיה טמא בפועל, וכיון שזה ליתא בפועל טומאה, להכי אין בו תורת כתם, - ומזה ראיה לדברי הגאון נוב"ק סימן נ"ב, יעוי"ש, וזהו כוונת הרמב"ם שכתב בחזקת טהורין, - וזהו הכוונה שכתב בפיה"מ דמספק טהורין, והיינו דשאני ספק זה דגבי עכו"ם מטעם שהדבר אשר בו הכתם טהור.