נזר הקודש - נדה קנה

בעצמות של השלדו שום לחלוחית גם כן טמא. ומובן הדברים דאם לא כתבה תורה אלא פעם אחת הוי אמרינן דאתי לרבות רק יבש, והוי אמרינן יבש כזה דיש בו לחלוחית בהשלדו, אבל כיון דאיכא עוד קרא דרשינן לרבות גם נשרף אעפ"י שאין בו שום לחלוחית, וממילא גם יבש טמא אעפ"י שאין בו לחלוחית. ה ובזה יש ליישב הא דחלקן התנא לשתי דרשות. - וזהו משום דשני לימודים נינהו, - ומיושב הא דהקשו התוס' הא דלא עריב ותני יבש ושרוף בהדי הדדי דמחד קרא קדריש להו, יעוי"ש, אבל לפי המבואר דמתרי קרא נפקא להו, - ואפשר שגם התוס' סברי כן דמתרי קראי ילפינן ליבש ולשרוף. - ורק הקשו דהתנא היה יכול לכוללם יחד. ו ויש להוכיח שהתוס' סברי ג"כ דמתרי קראי ילפינן. והוא מדכתבו דהדרשא דחגיגה לשיעור, הוי אסמכתא, ועיקר הקרא לדרשא דהכא. והיינו דלא סברי כהא שכתבו התוס' בחגיגה י"א ד"ה הא כיצד, דאיתא שם ולמורי נראה תרי קראי כתיבי כל הנוגע בהם במותם מהם במותם אשר יפול מהם אל תוכו ואל תטמאו בהם דחד מהני פסוקי מורה על השיעור, וחד מורה על דרשא זו דשרץ שיבש ונשרף, יעוי"ש, ולשיטה זו הוי הני דרשות תרווייהו מדאורייתא והתוס' הכא שכתבו דדרשא דשיעורים הוי אסמכתא, א"כ תקשה מה יעשה בהא דכתבה תורה שני פעמים בהם ומהם וע"כ דסברי התוס' דהני שני הכתובים נדרשים חד לשרץ שיבש ושלדו קיימת. וחד לנשרף ושלדו קיימת, ואי לא כתבה תורה אלא חד מהני קראי הוי מוקמינן במסתברא לשרץ שיבש, - ואז הוי אמרינן דבעינן בהשלד דהעצמות לחלוחית בכדי שיקוים הלימוד מהם במותם שהוא כעין מיתה דהיינו שיש בהשלדו לחלוחית, ולהכי כתבה עוד קרא ללמדנו בנשרף, וזה מלמדנו גם על יבש דלא בעינן לחלוחית בעצמות. ז והנה הרשב"א כתב וז"ל הא כיצד כאן בשרוף כאן בשאינו שרוף. ואע"ג דרבי יצחק מוקי לה ביבש ושאינו יבש. חדא דרשא היא, דשרוף ויבש תרווייהו חד גוונא נינהו ותרווייהו נפקי מבהם, ושאינו שרוף ולא יבש נמי חד גוונא נינהו עכ"ל, והנה מה שכתב דאינו שרוף ואינו יבש חד גוונא נינהו אינני יודע מה בעי הרשב"א בזה הלא זה פשיטא דאם אינו שרוף וגם אינו יבש, הרי הוא שרץ שלם, ומה שייך לומר שהוא חד גוונא. ח ונראה דאפשר דכונת הרשב"א כסברת התוס' בחגיגה בשם מורי דהני תרי פסוקי נדרש חד לשיעורים, וחד לשרץ שיבש ונשרף ושלדן קיימת. - והוקשה להרשב"א מנין לחדש גם לנשרף דלמא אתי הקרא ליבש שזה מסתבר יותר, - וגם בתוספי הרא"ש כתב דיבש מסתבר יותר לרבות. - וביותר כמו שכתבנו לעיל דביבש יש לומר דיהיה בהעצמות גם לחלוחית, וא"כ מנין לרבות נשרף ושלדו קיימת, - על זה כתב הרשב"א דיש לדון ההיקש דבהם דומיא דמהם שנדרש על קצת בשר. - דע"כ בהא דמקצת אין בזה לא שרוף ולא יבש. דהרי בעינן בזה במותם כעין מיתה. - כן הא דבהם דנדרש על השלדן שנשאר בלא בשר אין הבדל באיזה סיבה נשאר בלא בשר וכך לי יבש או נשרף. וזהו שכתב ושאינו שרוף ולא יבש כוונתו על המקצת הבשר שנדרש מהא דמהם שאנו דורשים על סיבת הדבר. הנה כן אין לדרוש בסיבתו של הבהם שמיירי בהשלדן בחסרון בשר. ט והנה מוכח לפי"ז דגם הרשב"א סבר שדרשא זו היא דרשא גמורה ולא בגדר אסמכתא, והוי מדאורייתא טמא שרץ שיבש או נשרף ושלדן קיימת. ואעפ"י שנפסל מאכילת כלב. - אמנם ע"כ סברי הני רבותינו דהדין דבעינן ראוי לאכילת כלב באוכל נאמרה דהיינו על הבשר שטומאתו מצד שהוא בשר. - אבל בשרץ שיבש או נשרף שאין לו בשר, והא דהוי טמא הוא מצד גזירת התורה, וחידוש דין הוא בשרץ, ולזה לא בעינן ראוי לאכילת כלב. כיון שאין טומאתו מצד אוכל, אלא מצד שצורת שרץ עליו. י והנה לפי"ז שרץ שיש עליו בשר כראוי אבל נפסד ונסרח ונפסל מלאכול לכלב והנה טהור הוא מצד הבשר, - אבל כיון ששלדו קיימת ע"כ מטמא מצר השלדו. - ולפי"ז הרמב"ם שכתב בפר"ד מאבוה"ט הי"ב בשר השרץ שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול הכלב טהור, וכתב מרן שזה נתבאר בפר"א והכוונה מהא דכתב הרמב"ם הי"ג בנבלה שאם אינה ראויה לאכילת כלב טהור, - וסבר הרמב"ם שכן הדין בבשר השרץ, אבל ע"כ זה הוי רק על הבשר. אבל לא על השרץ עצמו וכשהבשר הנבאש על השרץ, אם אינו טמא מצד הבשר, אבל טמא הוא מצד צורתו, ולזה מדייק הרמב"ם וכתב בשר השרץ, ולא כתב סתם שרץ. יא ומזה יש לתמוה על סברת מרן הכס"מ שכתב בטעם הרמב"ם שכתב על שרץ שיבש או נשרף ושלדן קיימת שטומאה זו מדבריהם, וכתב מרן מטעם שהרי הוא כעפר, תמוה דהלא זה שייך רק גבי בשר שטומאתו מצד בשר שהוא אוכל, אבל בהא דשרץ שיבש או נשרף שטומאתו מצד הצורה מפני העצמות כמו"ש הרמב"ם בפיה"מ א"כ מה איכפת לן שהוא עפרא. וכמו שביארנו ע"כ זהו סברת התוס' והרשב"א, ואין סברא שיחלוק על זה הרמב"ם, - וע"כ העיקר בזה שסבר הרמב"ם דדרשא זו אסמכתא, וזהו מפני שהדרשא דשיעורים הוא העיקר. ושפיר הקשה הטו"א מה ראה הרמב"ם לומר שדרשא זו הוי אסמכתא ולא להיפך שדרשא זו עיקרית ודרשא דשיעורים, כיון דשיעורים ידענו בלא"ה מהללמ"מ. יב ונראה בסברת הרמב"ם דתפס סוגיא דחגיגה לעיקר הוא מטעם דכיון דכל עיקר דרשת רשב"י הוא מכח רומיא דקרא דבהם משמע שיגע בשרץ כולו, ומהם משמע דגם בנגיעה דמקצתו טמא, - ולזה מוקמינן כאן בלח כאן ביבש. - והנה הפסוק דמהם הוא הפסוק האמור בתורה וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא. וכמו שפירש"י שזהו הפסוק האמור מהם. והנה בתו"כ פרשה ו' אות קט"ו מידרש לאבר מן החי בשרץ שמטמא, יעוי"ש, נמצא דלא מתפרש מהם על מקצת שרץ. אלא על אבר מן החי שמטמא. ולפי"ז אין דין מקצת מפורש בתורה. - וא"כ מנין לנו למידרש כאן ללח כאן ליבש. - והלא איכא למימר דליתא כלל דין יבש בתורה. ותמיד בעינן דין לח מטעם דכתיב במותם כעין מיתה. ורק זה אנו יודעין מבהם אנו יודעין דבעינן שרץ שלם, ומהא דכתיב מהם אנו יודעין