נזר הקודש - נדה קנד

הרי הוא כעפרא, ומסתמא כן מיירי ביבש, - והנה בפיה"מ כתב הרמב"ם ואם נתייבש השרץ תכלית היובש, יעוי"ש. וא"כ מבואר דמיירי ביובש כל כך עד שנעשה כעפרא, ובזה לא מסתברא שיהיה טומאתו מן התורה, ואינו דומה למת שגם עפרו טמא ומטמא. - עוד מסתבר הדבר דמן התורה בעינן גם בשרץ שלם שיהיה לח, והוא דהא דבעינן לח נלמד כן במותם שדרשו מזה כעין מיתה, ובמותם שהוא שעת מיתה ע"כ בשלם דיבר הכתוב, ומ"מ בעינן לח. טו והנה תצא מזה נפק"מ לדינא בין תוס' והרמב"ם דלשיטת התוס' דשרץ שלם יבש מטמא מדאורייתא, א"כ לא בעינן לעשות בחינה בפושרין אם יכול לחזור ולהיות כמו שהיה, כיון דעל כל אופן טמא. אבל להרמב"ם נחוץ לברר על ידי פושרין אם יחזור ללחותו, ואז טומאתו מן התורה, - ולפי"ז יש לעיין דהרמב"ם כתב הא דבחינה בפושרין בבשר השרץ שהוא במקצת ובשרץ שלם ושלדו קיימת לא כתב שיש לעשות בחינה בפושרין בכדי לידע אם טומאתו מן התורה. טז ונראה דהבחינה בפושרין זהו רק גבי בשר השרץ נאמרה. - אבל השרץ שיבש ורק שלדו קיימת משמע שאין לו בשר, מפני היבשות כלה הבשר והלך לו, ורק שדרתו והעצמות נראית לזה אין מקום לבחינה עוד על ידי פושרין, והיינו דביבשות כזה שאין לו בשר, שוב לא נדרש לבחינה, מפני שזה גופה הוי עדות על היבשות שהוא יבש ממש. יז וע"כ אין זה יבשות דהשרץ דתנן לקמן השרץ שנמצא במבוי שמטמא טהרות למפרע עד הבדיקה, ומיירי שמצאו יבש, וכן פסק הרמב"ם בפרי"ח מאבה"ט ה"ד, - ומבואר דמטמא גם בזמן היבשות, מדמטמאינן עד שעת היציאה, אמנם מיירי שעדיין בשר עליו, משא"כ בנידון שרץ היבש הכא מיירי שאין עליו בשר רק שלדו ועצמות עליו, בזה טומאתו מדרבנן. יז והנה באור שמח ה' מ"א פר"ד ה"כ כתב מקור לדברי הרמב"ם מהא דהירושלמי פרק המפלת הובא בתוס' נדה כ"ז דמת שנשרף ושלדו קיים דטומאתו מדרבנן, וא"כ שרץ שנשרף ושלדו קיים ע"כ טומאתו מדרבנן, וא"כ הוא הדין יבש עכת"ד, ולדעתי תמוה דהלא שאני שרץ שנלמד מהדרשא דבהם ומהם, וחידוש דין הוא בשרץ, ואינו ענין להא דהירושלמי דמיירי במת, ואין זה ענין להא דשרץ אם דרשינן הדרשא דבהם ומהם שזה מורה דאם שלדו קיימת יש עליו דין שלם, - ולזה הקשה הטו"א מה ראה הרמב"ם לומר דדרשא זו דבהם ומהם הוי אסמכתא והדרשא דשיעורים הוא העיקר כיון דמצד הסברא לא בעינן דרשא לשיעורים דהוי בזה הלמ"מ וכיון דמסתברא שדרשא זו עיקרית ולפי"ז אין זה ענין להא דהירושלמי למת אדם. - וביותר תמוה טובא על הגאון באור שמח שמביא סעד להרמב"ם דבשרץ יבש ושרוף ושלדו קיימת דטומאתו רק מדרבנן מהא דאיתא בירושלמי דבאדם שרוף ושלדו קיימת דטומאתו מדרבנן, וזה תמוה דהרי הרמב"ם בפר"ג מטו"מ ה"ט כתב וז"ל המת שנשרף ושלדו קיימת והוא השדרה והצלעות הרי זה מטמא כמת שלם ואצ"ל אם נחרך עכ"ל, יעוי"ש, הרי מדמה נשרף לנחרך. וגם כתב שדינו כמת שלם. וע"כ דטומאתו מן התורה, וא"כ יוגדל התמיה מדוע כתב בשרץ שטומאתו מדבריהם, - וע"כ דשאני טו"מ שגם עפר מטמא ומלא תרוד רקב מטמא וזה ליתא בשרץ, וע"כ כדברי מרן הכס"מ דטעם הרמב"ם דבעינן בשרץ שלא יופסל מאכילת כלב, ובאופן שנעשה עפרא נתבטלה טומאתו, וכמו שביארנו לעיל. - עוד יבואר בזה להלן בעזה"י. א שם, אם יכולין להשרות, - ת"ש דתניא כמה היא שרייתן בפושרין יהודה בן נקוסא אומר מעל"ע תחילתו אעפ"י שאין סופו רשב"ג אומר צריכין שיהיו בפושרין מעל"ע ופירש"י בד"ה יהודה בן נקוסא אומר, אין צריך שיהיו המים פושרין בסוף וכו' וקולא היא דאי לא הדר בהכי טהור, יעוי"ש. ב והנה הרמב"ם בפר"ב מה' מו"מ ה"א כתב וז"ל אם שורין אותו בפושרין מעל"ע וחוזר לכמות שהיה הרי זה מטמא בלח אם היו המים פושרין בתחילתן אעפ"י שאין פושרין בסופן. - וכתב מרן וז"ל שם פלוגתא דתנאי ופסק לחומרא כדאורייתא, יעוי"ש ודבריו תמוהין דאדרבה זהו קולא ולא חומרא דהלא אם שרה אותם במים שהיו פושרין מתחילתן ולא סופן ולא חזר לכמות שהיה הרי זה יבש וטהור, ולרשב"ג עדיין חשוב לח עד שיהיו המים פושרין מתחילתן עד סופן, ועי' במל"מ שתמה בזה. ג ונראה דסברת מרן בדברי הרמב"ם שע"כ מפרש דלא כפירש"י והיינו דמדייק הרמב"ם וכתב "וחוזר לכמות שהיה", והביאור בזה - דהשרץ היבש כשנמחה במים נופל לפירורים. - וכדאיתא לקמן ע"ב דפריך שרץ נמי אימר יבש היה ומיא נפל עליה, ומשני אם איתא דהכי הוא אמרטוטי אימרטט, - וסבר הרמב"ם דהבחינה בפושרין צריך להיות באופן דלאחר השרייה דמעל"ע יהיה נשאר בשלימות, וזה מעיד עליו שהוא לח עדיין, - ולפי"ז אם נשרה בפושרין בתחילתו ונשאר שלם, סבר יהודה בן נקוסא דזה סגי להעיד על לחותו, - ולרשב"ג לא סגי בזה אלא אם נשאר שלם בנשרה מעל"ע בפושרין עד סופו. ובנשרה בפושרין בתחילתו בלא סופו אכתי אין לנו בירור שהוא לח, ואינו מטמא. נמצא דלר' יהודה בן נקוסא הוי חומרא. וזהו שכתב מרן דהרמב"ם תפס לחומרא מספיקא, - ולמד מרן שכן סבר הרמב"ם מזה שמדייק וחזר לתמותו, והיינו דבעינן שיהיה נשאר שלם. - ויסודו של הרמב"ם מהא דאיתא לקמן דמיא מברר על היבישות דאם נתייבש, דאז על ידי המים נעשת לפירורים, - וזה נראה לנכון בדברי הרמב"ם, ודברי מרן כנים. ד ויש לעיין בהא דשרץ שיבש ושלדו קיימת דטמא, והיינו שאין עליו בשר אלא עצמות וזהו השדרה והחוליות של עצמות אם בעינן לחלוחית בעצמות, או"ד שגם העצמות הם יבשות, - ונראה דכיון דזה הדין גם בנשרף, וזה ודאי דבנשרף גם העצמות המה יבשות, וממילא הוא הדין ביבש דאף אם עצמות המה יבשות ג"כ טמא, - ויש להבין מנין לרבותינו לחדש כן, נראה דכתיב בתורה שני פעמים בהם ומהם. ודרשו מאחד לשרץ שיבש. ובזה יש מקום לומר דבעינן לחלוחית בהשלדו, בכדי לקיים הא דכתיב במותם כעין מיתה. אבל כיון שכתבה תורה עוד פעם בהם ומהם, בא לרבות גם נשרף לומר דאף בשאין