נזר הקודש - נדה קנג

זהו מטעם דכיון דליכא קרא לרבות, ואדרבה איכא קרא למעט דם היוצא מאמה, - וע"כ מיירי ג"כ שאין זיבה ניכרת באותו דם. ד ובזה אתי שפיר הא דמי רגלים טמא מטעם הצחצוחי זיבה. - והיינו כיון דאיכא קרא דוזאת לרבות, להכי הרי זה דומה לכיחו וניעו ומי האף דאמר רב דמטמא מטעם הצחצוחי זיבה מטעם דאיכא קרא לרבות, ובזה מיושב קושיות הכס"מ למה איצטריך קרא. כיון דכתב הרמב"ם שמטמא מטעם הצחצוחי זיבה. אבל לפי המבואר אתי שפיר דרק בשביל הריבוי דוזאת יש טומאה מטעם הצחצוחין. ה ובזה יש לדייק בהא דיבמה שרקקה דם דאמרינן דהוי רקיקה מעליא מטעם דלא אפשר בלא צחצוחי רוק. וקשה הא התם ליכא קרא לרבות, וא"כ יש לנו לומר דרוק כזה דפתיך בהדם לא נחשב לרוק. - אבל ע"כ התם ג"כ ע"כ עיקר היסוד מדכתיב וירקה ולא כתיב וירקה רוק, ממילא גם דם במשמע, וכדאיתא שם בגמ' מי כתיב וירקה רוק. - ממילא הוי זה כמו ריבוי לרבות גם הצחצוחי רוק. - ומטעם זה יש פוסקים דסברי שזהו מדרבנן לפוסלה על האחין. - ודעת הרמב"ם והראב"ד והרשב"א התם ביבמה דהעיקר הוא משום הצחצוחי רוק, - אבל זהו מטעם דלא כתיב רוק בהדיא, וסתם רקיקה משמעו רוק להכי בעינן רוק. אבל סגי גם בהצחצוחי רוק משום דסברי דזהו כוונת התורה מפני שכתבה וירקה סתם, והרי זה כריבוי, ומטעם זה בעינן דוקא מוצצת שאז אנו בטוחים שיש בזה צחצוחי רוק. - והרשב"א הובא בהה"מ בפר"ד מיבום וחליצה הכ"ג כתב שאם לא שותתת ולא מוצצת איכא למימר דלא היה צחצוחי רוק, אין זה רקיקה. ז והנה גבי דם היוצא מפיו דטהור זהו רק בשותת אבל בלאו הכי טמא מטעם הצחצוחין דהרוק כדמוקי הש"ס ביבמות. - הנה בזה איכא גם קרא דוכי ירוק דמרבה צחצוחי, והיינו זה הריבוי עצמו דמרבה כיחו וניעו. וכמוש"נ. ח והנה התוס' ד"ה דם היוצא מפיו טהור בפרק מ"ח מוקי בשותת, דאי לאו הכי טמא משום צחצוחי הרוק. - ולכאורה מדוע לא כתבו התוס' דבעינן מוצץ וכמו שמוקים הש"ס ליבמה דבעינן מוצצת. - ומשמע דסתם רוקק לא אמרינן א"א בלא צחצוחי רוק, - וכמו שכתב הרשב"א והובא בהה"מ שכתבנו לעיל. - והרשב"א הכא בחידושיו כתב ג"כ אבל ברוקק טמא. משמע דלא בעינן מוצץ דוקא. ונראה דהתם ביבמה להתירה לעלמא בעינן בודאי רוק. ואין זה ודאי רוק בסתם רוקקת, אלא בעינן מוצצת, אמנם הכא לענין טומאה גם ברוקק איכא ספק לצחצוחי רוק. וספק טומאה ברה"י טמא, ולזה דייקו התוס' וכתבו הא לאו הכי, היינו אם רק אינו שותת אלא גם רוקק יש לטמאות להאי דם משום ספק צחצוחי רוק. ט שם, ונילף מזובו וכו' אמר רבא מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים, - והביאור בזה דלהכי זובו טמא אעפ"י שאינו דומה לרוק שאינו מתעגל ויוצא, משום דכיון דגורם טומאה לזב. להכי גם הוא טמא. וקשה בשלמא רבא דלא סבר שעיר המשתלח יוכיח כדאיתא לעיל ל"ה שפיר קאמר דמזובו ליכא למילף, אמנם לדידן איכא למיפרך שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור. הרי חזינן דסיבה שגורם טומאה לאחרים לא הוי סיבה שיהיה גם הוא טמא, וא"כ אכתי איכא למימר ונילף מזובו. ומדוע לא קאמר הש"ס הכא שעיר המשתלח יוכיח, כמו שקאמר הש"ס לעיל. י ונראה דזה הוקשה להתוס' ד"ה ונילף מזובו, אי זיבה לאו מעיין הוא דבעי' היא בפר' בנות כותים לעיל ל"ד. - והיינו דסברי התוס' דאם אמרינן דמקום זיבה מעין הוא ליכא למילף מזובו, ורק רבא לשיטתו דסבר מקום זיבה לאו מעין כדאיתא לעיל. ורבא לשיטתו שפיר קאמר דמזובו ליכא למיליף משום דגורם טומאה לאחרים הוא. ולא סבר שעיר המשתלח יוכיח, אמנם לדידן דסברינן שעיה"מ יוכיח, ואין לומר המעלה שגורם טומאה לאחרים, אבל אנן קיי"ל דמקום זיבה מעין הוא וליכא למילף מזובו דשאני זובו שהוא מעין. - והנה מזה ראיה להרמב"ם דפסק ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא, כמבואר בפר"א מה' מו"מ הי"ג וזהו משום דמקום זיבה מעין הוא. יא שם, והשרץ, אמר ריש לקיש שרץ שיבש ושלדו קיימת טמא וכו' אמר ר' זירא לא קשיא הא בכולן הא במקצתן דתניא אמר ר' יצחק ברבי ביסנא אמר רשב"י בהם יכול בכולן ת"ל מהם, אי מהם יכול במקצתן ת"ל בהם הא כיצד כאן בלח כאן ביבש, - והקשו התוס' הא בפר"ק דחגיגה דרשינן מזה ששיעור בכעדשה. ותירצו הא דשיעורים הללמ"מ, והתם אסמכתא בעלמא. - והנה הרמב"ם סבר דהדרשא דהכא הוי אסמכתא, מדכתב בפר"ד מאבוה"ט הי"ב וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם, יעוי"ש, וכתב מרן דסבר הרמב"ם דדרשא זו הכא אסמכתא. - והנה לשיטת הרמב"ם השיעור בשרצים בכעדשה נלמד מקרא, ונפק"מ דזה שנלמד מקרא חמירא טובא. יב ונראה שהיה להרמב"ם הוכחה מהא דכתב שם בשר השרץ שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול לכלב טהור. - ולפי"ז שרץ שיבש או שנשרף אעפ"י ששלדו קיימת, אבל ע"כ נפסל מאכילת כלב, ובאופן זה אין טומאה לשרץ כמו שכתב הרמב"ם שם וא"כ מדוע מטמא כיון שנפסד מאכילת כלב, - וזהו מה שכתב מרן הכס"מ דסבר הרמב"ם כיון שנתייבש ונעשה כעפר, יעוי"ש. - והיינו דחידוש דין איכא בשרץ שלם, דבבשר השרץ סלקא טומאתו בזה שנפסד מאכילת כלב. אבל בשרץ שלם לא סלקא טומאתו מיניה. וזה מפני שלימותו, ושיטת התוס' דהוי דרשה גמורה ומטמא מדאורייתא והרמב"ם סבר דהטומאה מדרבנן. - יג וראיתי אח"כ בטו"א לחגיגה י"א כתב ג"כ בכוונת הרמב"ם שכתב שטומאה זו מדבריהם הוא מפני שסבר דהדרשה לשיעורים הוא העיקר. אבל הקשה מנין להרמב"ם לומר דהדרשה דחגיגה הוא העיקר דלמא להיפך דדרשא דהכא הוא העיקר. וכן גם מסתברא משום דשיעורים הוי הללמ"מ עכת"ד, אבל לפלא שלא הביא מה שכתב מרן משום דמסתבר דאין טומאה לדבר שנתייבש והרי הוא כעפר. יד והא דפשיטא למרן שמיירי הרמב"ם בנתייבש כ"כ עד שנעשה כעפר. הנה זה משמע מדנקט הרמב"ם או שנשרף. והנה בנשרף בודאי