נזר הקודש - נדה קנב

כרוק, ודם היוצא מפי האמה יהא נדון כזוב, - ת"ל זובו טמא הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור וקשה דזה ניחא דממעטין דם היוצא מפי האמה לומר שאין דם מאותו מקום טמא, והיינו שדם אינו זיבה, אבל אכתי אין מזה ראיה להדם היוצא מפיו שאין זה רוק, הלא איכא למימר שגם דם נכלל בהא דוכי ירוק, דמי כתיב ירוק רוק, וכמו שאיתא ביבמות ק"ה דאיכא מאן דאמר יבמה שירקה דם דגם זה נקרא רקיקה מדלא כתיב וירקה רוק, - וכיון דיש מקום לומר דגם רקיקה דדם נחשב לרוק, ואם כן אין זה הוכחה מדכתיב הוא דבא למעט דם היוצא מפיו. והנה הרא"ש בפרק מצות חליצה אות י"ב כתב וז"ל ואני כתבתי בפירושי דהנהו דבי מדרשא דאמרי מי כתיב וירקה רוק סברי דאפילו שותת דלא בעי צחצוחי הרוק וכן כתב הראב"ד ז"ל דטעמא דמסתבר הוא דהא רוק לא כתיבא באורייתא וגבי זב נמי דכתיב וכי ירוק הזב אי לא דכתיב זובו טמא ה"א דם היוצא מפיו טמא יעוי"ש, - הרי מבואר דדם היוצא מפיו ג"כ נכלל בהא דוכי ירוק מטעם דנחשב לרקיקה, - וא"כ יש להבין היאך ממועט מהא דזובו טמא הוא למעט רקיקה דדם, דהלא איכא למימר דבא למעט דם היוצא מפי האמה מטעם דלא נחשב דם לזיבה, משא"כ דם היוצא מפיו דנחשב לרקיקה מדלא כתבה תורה וכי ירוק רוק, א"כ גם דם בכלל דוכי ירוק, וא"כ יהיה הדם טמא מטעם רוק. יז ונראה דכוונת התנא שהתורה כתבה מיעוט גבי זוב, - ע"כ כוונת התורה למעט מה שדומה לזוב. - וזהו דם היוצא מפי האמה שדומה לזוב, בזה שאינו מתעגל ויוצא, וזהו דם היוצא מפי האמה שג"כ אינו מתעגל ויוצא, ואמרה תורה דרק גבי זיבה שגורם טומאה גם אינו מתעגל ויוצא טמא ומטמא, והיינו כיון שמטמא להכי גם הוא עצמו טמא, - והמיעוט דכוותיה ממעט, וזהו דם היוצא מפי האמה שאינו מתעגל ויוצא שאינו טמא אלא טהור, - וכיון דכוונת התורה למעט דבר שאינו מתעגל ויוצא, וכיון דהדם היוצא מפיו ג"כ אינו מתעגל ויוצא, - הרי הוא ג"כ בכלל המיעוט, - ולהכי אעפ"י דירוק שכתבה תורה גם רקיקה דדם בכלל, מדלא כתיב וירוק רוק, אבל כיון דמצינו שמיעטה התורה דבר שאינו מתעגל ויוצא, להכי אמרינן שגם דם היוצא מפיו ליתא בתורת מעיין. יח והנה לפי"ז הא דכיחו וניעו ומי האף היוצא דרך הפה אין למעט מהא דמיעטה התורה לדם היוצא מפי האמה. - והיינו מפני שהני אינן דומים לזוב מפני שהם מתעגלים ויוצאין, - וא"כ קשה למה לן לרבות כיחו וניעו ומי האף, והלא כיון שאין למעטם, ממילא הם בכלל וכי ירוק, - והנה התוס' ד"ה מה רוק כתבו דאי לאו הריבוי דמכי ירוק הוי ממעטינן כמו שממעטין דם היוצא מפי האמה, יעוי"ש, תמוה דהלא שאני הני שהם מתעגלים ויוצאין. וא"כ דומים המה לרוק, ולא לזוב וכשמיעטה התורה מזוב דכוותי' ממעט. ונראה דסברי התוס' דכיון דזה ודאי דכוונת התורה למעט דכוותיה דהיינו דם היוצא מפי האמה. מעתה יש לדון בקל וחומר למעט גם כיחו וניעו ומי האף. וזהו הק"ו דלעיל מה דם היוצא מפי האמה שבא ממקום טמא טהור, כש"כ להני הבאים ממקום טהור, דהיינו הבאים מפיו ודרך פיו, ומטעם זה אם לאו הריבוי דוכי ירוק הוי ממעטינן לכולהו, אבל עכשיו דרבינן להני הבאים דרך פיו, תפסינן לכל מי שדומה לרוק, דהיינו מתעגל ויוצא, כן נראה בביאור דברי התוס' והסוגיא. א והנה לענין דם היוצא מפיו דטהור מוקי הש"ס ביבמות ק"ה דמיירי בשותת, אבל במוצצת טמא מטעם דאי אפשר בלא צחצוחי רוק וכן כתבו התוס' הכא. ב ויש לעיין מדוע בדם היוצא מפי האמה טהור, ומדוע לא אמרינן דיהיה טמא מטעם דא"א בלא צחצוחי זיבה, וכמו שסבר ר' יהושע דקרי של זב מטמא במשא, מטעם דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, - עוד קשה למ"ל וזאת לרבות מימי רגליו, והלא בלא"ה משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, והרמב"ם בפר"א מהל' מו"מ הי"ד כתב וז"ל ומימי רגליו ושכבת זרעו א"א שלא יהיה בהם צחצוחי זיבה, יעוי"ש. ומרן הכס"מ הקשה דהלא הסוגיא יליף מוזאת, וכתב דהסוגיא יליף מוזאת אפילו לר' אליעזר דלא סבר האי סברא דא"א בלא צחצוחי זיבה ומטהר לש"ז שלו מטומאת משא אבל לדידן דקיי"ל כר' יהושע בלא"ה טמא מטעם הצחצוחי זיבה, יעוי"ש. - אמנם לפי"ז קשה טובא מדוע סבר הרמב"ם דדם היוצא מפי האמה טהור כמו שכתב שם בהט"ז דדם היוצא מפי אמה טהור, ולא חייש לצחצוחי זיבה. ג ונראה בזה כמו שכתבנו לעיל בשם הרשב"א והריטב"א שהקשו לעיל לרב דסבר במי האף דמטמא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי הרוק, דא"כ למה לי קרא לרבות כיון דרוק הוא, ומתרצים דאם לא רבתה תורה, הוי אמרינן שאינו מטמא אלא רוקו הגמור, אבל צחצוחי הרוק כלל כלל לא דהפרש יש בין גוף הדבר לצחצוחי וכדאמרינן זיבה גמורה סותרת ז' צחצוחי זיבה יום אחד עכ"ל, וכן כתב הריטב"א, מבואר מזה דבכל מקום דאמרינן טומאה מטעם הצחצוחין כל זה דוקא באופן שיש לזה ריבוי מהקרא, אבל לא בסברא גרידא, - וזהו גם דעת התוס' והוא בהא דכתבו התוס' לעיל כ"ב ד"ה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, ומה"ט מטמא ר' יהושע קרי של זב במשא, והא דלא מצריך ר' יהושע קרא כי הכא מפרש ר"ח דהתם מיירי בשרואה זיבות בו ביום דאז יש בו רוב זיבות, וסבר ר' יהושע דלא אפשר בלא צחצוחי זיבה בעין, ור' אליעזר דפליג עליה בפר' כיצד הרגל ואמר דאינו מטמא במשא, מודה דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, ואפ"ה לא מטמא במשא דכיון דפתיכא ביה ש"ז, וה"נ אי לאו קרא לא הוי סותר אפילו יום אחד עכ"ל, מבואר להדיא דגם שיטת התוס' דבסברא גרידא הא דלא אפשר בלא צחצוחין לא מהני להיות טמא. ור' יהושע דמטמא במשא גם בלא קרא יש בזה שתים. א) משום דראה זיבות בו ביום. ב) וגם ניכר הזיבה בעין. וכוונת התוס' דלא שייך ביטול מטעם דדבר בעין ליתא בביטול, וכמו"ש הרבינו משולם לחד תירוצא הובא במרדכי חולין דליתא בביטול מטעם שניכר לעין. ד ובזה אתי שפיר בדם שיצא מן האמה דטהור. ולא אמרינן דלהיות טמא מטעם הצחצוחי זיבה.