נזר הקודש - נדה קנא

שביארנו זה ליתא. - ובעיקר הדבר שנקט הש"ס מי האף הוא כמו שכתבנו לעיל משום דבא לומר דבעינן שיוציאם דרך הפה. ובכיחו וניעו הם יוצאים דרך הפה תמיד ובא רב לחדש דמי האף בעינן שיצאו דרך הפה, וממילא נקטו הפלוגתא במי האף, אבל ע"כ גם בכיחו וניעו פליגי אם הם בתורת מעיין. או שטומאתם הוא רק מפני הצחצוחי רוק, וכמוש"נ. ט והנה יש להבין עיקר הפלוגתא דרב ור' יוחנן, והיינו מאי דוחקיה דר' יוחנן לחדש שתורת מעיין חידשה תורה על כיחו וניעו ומי האף, והלא גם בלא"ה המה מטמאין מטעם הצחצוחי רוק, - דע"כ אין לומר דר' יוחנן סבר דאפשר בלא צחצוחי רוק דע"כ המציאות כן הוא, והיאך פליג ר' יוחנן על המציאות. - וע"כ צריך לומר כמו שכתבנו דר' יוחנן סבר דהרוק שבא על סיבת דבר אחר אין זה רוק שאמרה תורה. והכוונה וכי ירוק הזב הכוונה רוק כי אורחיה, ולא רוק שבא מכח סיבת דבר אחר המביאו לרוק. י והנה לענין יבמה שרקקה דם דהוי רקיקה מעליא כדאיתא ביבמות ק"ה מטעם שאי אפשר בלא צחצוחי רוק. - והנה זה ודאי דגם ביבמה בעינן רוק לפי טבע הרקיקה כדכתיב וירקה בפניו. - וכשרקקה דם ע"כ היתה כפי הטבע דרקיקה, ובזה ע"כ גם ר' יוחנן מודה דנחשב לרקיקה מטעם הצחצוחי רוק. אמנם קשה מהא דתניא התם מיתיבי יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא ת"ל זובו טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור, ומשני ל"ק כאן במוצצת כאן בשותת ע"כ הסוגיא שם. וא"כ מבואר דרק במוצצת אמרינן דיש צחצוחי רוק, - ולפי"ז לרב דאמר דכיחו וניעו ומי האף מטמאין מטעם הצחצוחי רוק. ומדוע לא אמר שזהו רק במוצצת. ובאל"כ תקשה עליו מברייתא זו דמטהר דם היוצא מפיו. - והנה אפשר לומר דשאני הכא דרבייא קרא מוכי ירוק. - אבל לא אפשר לומר כן דע"כ ריבוי הקרא הוא רק כשיש גם הצחצוחין, וכמו שכתבו הרשב"א והריטב"א כמו"ש לעיל דבריהם. - וגם קשה מדוע לא מיתיב הש"ס לרב מברייתא זו כמו שמותיב הש"ס שם ביבמות, - ואפשר לומר דבכל הני היינו כיחו וניעי שבאין בחוזק תמיד איכא מוצצת. יא והנה יש לעיין לפי"ז ביבמה שרקקה מי האף או שרקקה כיחו וניעו אשר אי אפשר בלא צחצוחי רוק אעפ"י שבאים עפ"י ההכרח הוי רוק, א"כ גם ביבמה הוי רוק מעליא. - ולר' יוחנן דסבר דבעינן רוק שבא מצד עצמו, ולא מסיבת דבר אחר, הנה גם ביבמה לא הוי רקיקה. - והנה הכא פוסק הרמב"ם בפר"א מטומאת מו"מ הט"ז שכתב וז"ל, כיחו וניעו ומי האף שלו הרי הן כרוקו לכל דבר. יעוי"ש, הרי דסבר כר' יוחנן דכל אלו תורת מעיין עליהן. הרי דלא סבר להא דסבר רב דמטעם הצחצוחי רוק מטמאין אלא טומאת עצמן יש בהן, - וא"כ לפי מה דקיי"ל כר' יוחנן אין ביבמה שרקקה כיחו וניעו ומי האף תורת רקיקה. יב אמנם יש להעיר דאפשר לומר דבעצם הסברא סבר ר' יוחנן דהרוק שיוצא ע"י אלו נחשב כרוק. - ורק בזה לענין זב רבתה תורה שהם ג"כ נחשבין למעיינות כמו רקיקה ממש, - אבל סכר ג"כ דהני צחצוחי רוק הנמצאים בכיחו וניעו ומי האף נחשבים לרוק, ונפק"מ לענין יבמה שיצא דרך הפה המי האף והכיחו והניעו, שע"כ יצא גם רוק עמהם. - והוו גם מוצצות כמו שכתבנו לעיל, - והוי רקיקה מעליא כמו ביבמה שרקקה דם, - וכמו כן רוק שיצא על פיהוק ועיטוש צריך להיות רקיקה מעליא. - וקשה לפי"ז על הרמ"א דמנין לו לרבינו הרמ"א לחדש דין זה דלא מהני. - איברא דלא כתב הרמ"א דלא מהני, ואפשר שכוונתו לענין לכתחילה, - ולא מצאתי לפוסק שהעיר בזה. יג ועכ"פ תצא מזה חדתא דאם ירקה היבמה כיחו וניעו או מי האף בפני היבם שאסור ליבם אלא תחלוץ, והיינו דיש לחוש לכהפ"ח להחמיר, - ומטעם זה יש להזהיר היבמה שלא תרוק גם באופן זה בפני היבם בכדי שלא תהא חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחים כמבואר באה"ע סימן קס"ט סעמ"ה. - והנה זה פשיטא אם רקקה לבזותו, - ולא בסתם רקיקה, דמהני מטעם כי הרקיקה של התורה ג"כ הכוונה רקיקה של בזיון. - ובכל זה צ"ע לדינא. יד שם, בשלמא לרב לא קתני דלא פסיקא ליה למיתני זימנין דאתי דרך הפה וזימנין דאתי דרך החוטם. - ויש להעיר לשיטת הרבינו משולם במרדכי חולין שהקשה ביבמה שרקקה דם דהוי רקיקה מטעם דא"א בלא צחצוחי רוק, והקשה מדוע לא אמרינן דנתבטל הרוק. ותירץ בחד תירוץ דמיירי שהם ניכרים, וכל דבר שניכר בעין ליתא בביטול, יעוי"ש. - והנה לפי"ז הכא לרב בעינן ג"כ שיהיה הרוק ניכר. - ולפי"ז מדוע לא קאמר דלא פסיקא ליה מטעם דזימנין דאין הרוק ניכר אפילו בבא דרך הפה. ומשמע דסבר הש"ס דבבא דרך הפה הוי ודאי טומאה בכל אופן. ולא בעינן ניכר הרוק לפנינו, - והנה בספר נחלי דבש להלכות חליצה הקשה מדוע לא חשו הפוסקים לדברי המרדכי בזה דבעינן שתהיה הרוק ניכר. - אבל יש לומר דמסוגיא זו מוכח דלא בעינן שיהיה הרוק ניכר וגם בשלא ניכר הרוק מטמאין, - וא"כ גם לענין חליצה כן הדין. טו דף נ"ו, אלא אמר ר' יוחנן משום רשב"י דומיא דרוק מה רוק מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע וכו'. והנה זה ישנו גם בכיחו וניעו ומי האף, - ומטעם זה אמר ר' יוחנן דמי האף אף בשיצא דרך החוטם טמא. בתורת מעיין, - וזהו מפני דהוי דומיא דרוק. - ויש לעיין דלפי"ז למה איצטריך קרא לרבות כיחו וניעו ומי האף, הלא שפיר יש ללמוד מטעם הדומיא דרוק. - ואפשר לומר דאי לאו האי ריבוייא הוי אמרינן דרק רוק ממש הוי מעיין. אבל לא שארי דברים אעפ"י שדומים הוא לרוק, - אמנם לאחר שרבתה תורה לכיחו וניעו ומי האף. וא"כ יש לומר דגם דם היוצא מפיו מפי האמה בכלל הריבוי. על זה דרשו למעט למי שאינו דומה לרוק, - ויש לכוון כי זהו כוונת התוס' ד"ה מה רוק שכתבו דאי לאו הנהו קראי הוו ממעטינן כולהו. טז שם, דם היוצא מפי האמה מנלן דטהור דתניא יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמאין, ופירש"י דהדם היוצא מפיו יהיה טמא מפני שנידון