נזר הקודש - נדה קמח

המת לעצם רבתה תורה שיש על הבשר היבש כחרס טומאת מת, ומזה שמעינן דבעלמא האוכל שיבש כחרס נפיק מתורת אוכל גם לכלב, וזהו שכתב מרן דמסוגיא דפר' דם הנדה משמע דיבש כחרס עפר בעלמא הוא. - והנה מה שכתב הכס"מ עפר בעלמא אין כוונתו להא דאיקמח והוי עפרא, שזה גם בבשר המת טהור, אלא כוונת מרן שדינו כעפרא מטעם שנפסל מאכילת כלב, ולענין אכילה הרי זה כעפר מטעם הקשיותו כחרס, ומדויק בדברי מרן שכתב, משמע, דהיינו שאין מפורש, אלא משמע. וזהו ממשמעות הענין, וכמוש"נ. ג תוס' ד"ה שמא וא"ת והלא מת אסור בהנאה וכו' ועור קדשים מותר בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה. - ויש להעיר בהא דאיתא במסכת ידים פר"ד שמא יעשה עצמות אביו ואמו תרוודות, יעוי"ש. וקשה הא עצמות עולה גם לאחר זריקה אסור כדאיתא בזבחים פ"ו דגם לאחר זריקה מועלין, יעוי"ש. - והנה לפי מה שכתבנו לעיל בשם הרמב"ן גם בזה אתי שפיר, עוד יש לומר דשם מיירי בצדוקים והם לא סברי דמת אסור בהנאה. והוא דכיון דכל עיקר הלימוד מהגז"ש מע"ע. - והם לא סברי הלימוד דהגז"ש. ד אמנם בעיקר דברי התוס' שמחדשים דעור אינו בכלל בשר לגבי אדם מטעם כיון דילפינן מע"ע וע"ע גופה ילפינן מקדשים. - קשה מה ענין עור בהמה לעור של אדם דהלא שאני עור האדם שעורו כבשרו, ובר אכילה הוא כהבשר, וזהו ששנה התנא אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם, וזה ליתא בעור בהמה, ולפי"ז אף שמצינו שחלקה תורה העור מהבשר כמו גבי עולה דהבשר כליל על המזבח והעור יאותו הכהנים, וכמו כן בע"ע דהעגלה אסורה בהנאה והעור מותרת זהו משום דעור לאו בשר הוא, - משא"כ עור האדם אם האדם אסור בהנאה דהיינו הבשר, ע"כ גם העור בכלל הבשר כיון שדין בשר על העור ג"כ, כיון שנאכל עם הבשר. ה ונראה דזה כתבו התוס' ללישנא קמא דסבר דמן התורה עור האדם גם קודם עיבוד לא הוי כבשר, ואעפ"י שנאכל עם הבשר, מ"מ כיון דגזעו מחליף לא הוי כבשר, - וממילא דינו כעור בהמה, ולא חמור יותר מעור הקרבן - אבל תקשה ללישנא בתרא דעור האדם קודם עיבוד דינו כבשר, וא"כ לא דמי לעור של ע"ע והעור העולה, - לכן נראה דהתוס' כתבו תירוץ זה ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא ע"כ התירוץ הראשון הוא העיקר, והיינו בזה שטומאה חמירא להו טובא. ו שם, כתוס' כתבו וניחא השתא דאיצטריך בשור הנסקל לא יאכל להנאת עורו דלא אתי מבשרו יעוי"ש. והיינו משום דעור לאו בכלל בשר, והוי אמרינן דרק הבשר אסור אבל העור אינו בכלל הזה, ולהכי כתבה תורה קרא. לאסור גם הנאת עורו, - וקשה טובא דהלא בלא"ה זה פשיטא שהעור אינו בכלל בשר, וביותר שהעור אינו בכלל אכילה, וכשכתבה תורה איסור אכילה על הבשר פשיטא שהעור לא בכלל אכילה דהכשר, - ובע"ל העיר בזה ג"כ. ז ונראה דהנה בשור הנסקל הוא לאו דוקא שור אלא גם חיה ועוף בכלל הזה משום דילפינן שור שור משבת וכדאיתא לעיל ח' ע"א ועל תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש ובברכות כ"ז ובעדיות פר"ו, - ובחולין קל"ח ע"ב אמר רבינא הלכך עור טהור שהרג את הנפש פטור מלשלח, ופירש"י הואיל ובר קטלא הוא, - והנה בהני עורותיהן כבשרן, ואם בשרן אסור גם עורן אסור מטעם בשר, - וכיון דבעוף פשיטא דהעור אסור בהנאה. - ממילא אית לן לומר דהוא הדין בשור דע"כ הדין שוה בכל הני, מטעם הגזי"ש דמרבה חיה ועוף. זהו סברת התוס' בכוונתם למה כתבה תורה לאסור בשור הנסקל הנאת עורו, ולזה כתבו דכיון דע"כ מצינו דעור לאו בכלל בשר כמו בע"ע. לזה כתבה תורה קרא מיותר להנאת עורו. ח עוד נראה בזה דכיון דכתיב לא יאכל המורה על איסור הנאה כדאיתא שם ב"ק מ"א. - והא כתיב בשרו לא הוי הכוונה אכילה דבשר, אלא הכוונה להורות אע"ג דעבדיה כעין בשר כגון דשחטיה דלא נפקע האיסור ממנו, כמבואר שם בסוגיא. - נמצא דהא דכתיב בשר לא קאי על אכילה דבשר השור הנסקל. - והרי זה כאילו לא כתבה תורה בשר כלל בדבר האכילה, והעיקר הא דכתיב לא יאכל אזהרה על הנאה כתיבא באורייתא. - והנאה על כל השור נאמרה דהיינו כל מה שיש בהשור שהיה בסיוע דהנגיחה, ופשיטא שהעור בכלל השור, - ועל זה כתבו התוס' דבזה שכתבו דמצינו דעור לאו בכלל גבי עגלה ערופה וכדומה כן גבי אדם. וא"כ יש מקום לומר דגם בשור הנסקל כן הוא, - להכי כתבה תורה קרא מיותר להנאת עורו. ט ובתוס' סנהדרין מ"ח הקשו מדוע לא נאסר העור של אדם מטעם תכריכין, יעוי"ש. והיינו דאפילו אם אין עור בכלל בשר, עכ"פ ליתסר העור מטעם דהוי בגד למת, וזהו תכריכין, וממילא יהיה מדאורייתא העור באיסור הנאה, והנה לכאורה יש להעיר דהלא אם היתה המחשבה להפשיט העור ממילא לא נאסרה העור מטעם תכריכין, ועי' בספרנו נזר הקודש למס' ערכין דף מ"ו דף הספר. י והנה התוס' שם תירצו מטעם דחמירא להו טומאה יעוי"ש, וזהו לתירוץ ראשון הכא בתוס', אבל לתירוץ השני אינו מיושב מ"ש מתכריכין, - אמנם לפי מה שכתבנו בשם הרמב"ן דכל עיקר הא דהפשיטו העור של המת עשו זאת לכבוד ולתפארת. - יש ליישב הקושיא, - והוא דהרי עיקר האיסור דתכריכין מטעם משמשין שילפינן מע"ז דמשמשין אסירי, - כמבואר שם בסנהדרין, - והנה כל עיקר הא דמשמשין אסירי הוא מטעם נוי לע"ז, אבל אם העור אינו לנוי, והיינו דלפי דעתם כוונתם בההפשט העור לעשות כבוד להמת על ידי ההפשטה, ובאופן נוי זה לא ילפינן מן משמשין דע"ז דהתם השימוש הוא לע"ז ממש, - משא"כ הכא שאין השימוש על המת ממש כמו בע"ז דהשימוש הוא לנוי על ע"ז ממש. - וכיון שאינו בדומה למשמשי ע"ז להכי לא נאסר משום תכריכין. וכמוש"נ. יא תוס' ד"ה בשר נעשה מקומו צלקת ואין גזעו מחליף. הקשה הרשב"ם בהא דאמר בחולין קכ"ח דבשר מן החי אינו מטמא באהל כו' ובשר עושה חליפין. ותירץ דאין הכל אחד דגזעו מחליף משמע חוזר לגמרי, וזה אינו עושה בבשר אבל עושה חליפין