נזר הקודש - נדה קמז

יעוי"ש. הרי שמדייק הרמב"ם דבטריפות דגלודה הוי דוקא בהוגלדה לגמרי, אבל אם נשאר מעט אין זה גלודה לטריפות, - וזהו כהאיכא דאמרי הכא דאמרי דהא דחכמים פוסלין מיירי בנגלדה כולה שבזה אין גזעו מחליף, ואינה חוזרת לקדמותה. וע"כ גם בלא נשאר כסלע אלא גם מעט מן הסלע אין זה נקראת גלודה, - וע"כ הא דאמרו רבנן דבעינן שתשאר כסלע על פני כל השדרה או על הטבור זהו מדרבנן. כג ובזה יש ליישב הא דפסק הרמב"ם באם ניטל כרוחב סלע מעל השדרה או מעל הטבור או מעל ראשי איבריה ושאר כל העור קיים הרי זו ספק, ויראה לי שמתירין אותה עכ"ל, וזה תמוה דהרי זה הוי בעי' דלא איפשטא בגמ' וספד"א לחומרא. ומרן בכס"מ הקשה כן בשם הרשב"א והרא"ש, יעוי"ש. - אבל יש לומר דהרמב"ם אזיל לשיטתו דסבר דעור אדם טמא, וממילא סבר כהאיכא דאמרי דסברי דחכמים דפסלי בגלודה היינו בגלודה כולה דוקא, וזהו מדין התורה, והא דבעינן שיעור כסלע בהני המקומות שקבעו חכמים הוא מדרבנן. - וממילא בספיקא דבעי' הוי ספק דרבנן ולקולא. כד והנה מצאתי אח"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן רי"א כתב כן לפרש דברי הרמב"ם דבנגלד כולו הוי דאורייתא אבל בשיור מקצת מן התורה מותר, והשיעורים הוא דרבנן יעוי"ש, והנה כתב כן מסברת עצמו בלא שום מקור לדבריו, - אמנם לפי מה שכתבנו הוי הרמב"ם לשיטתו, והוא מוכרח מכח סוגיא דידן, וכמוש"נ בס"ד. כה והנה הרמב"ם בפיה"מ שם בחולין כתב וז"ל וגלודה היא שנפשטה עורה כולו מעליה. וכל זמן שישתייר מן העור רוחב סלע לאורך שלשלת השדרה כולו עד שיהיו כל החוליות מכוסין הרי זו כשרה. ואם יהיה כל העור במקומו ונפשט ממנו רוחב סלע על פני כל השדרה הרי זו אסורה עכ"ל, הנה אנחנו רואים אשר בפיה"מ פוסק הבעי' דש"ס לחומרא, וזה היפך ממה שפסק בספר הי"ד. - ולפלא שלא העירו בזה הפוסקים. - אבל נראה דכוונת הרמב"ם לפרש המשנה כפי מה שמבואר הכא בסוגיא, - אבל להלכה הוכרח מטעם הסוגיא הכא במכילתין. וזהו לדינא, וצ"ע. כו שם, אמר עולא דבר תורה עור האדם טהור. ומ"ט אמרו עור אדם טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין לחמור. - והנה האיכא דאמרי אמר עולא דבר תורה עור אדם כי עבדו טהור ומה טעם אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין. ולא אמר לחמור כמו בלישנא קמא, - והנה יש לומר כי בלישנא קמא מיירי בשלא עבדו. ואינו ראוי לאדם הני שטיחין רק לחמור. אבל ללישנא בתרא דמיירי לאחר שעבדו. הנה ראוין הני שטיחין גם לאדם להכי לא אמר בזה לחמור. כז והנה לכאורה הרי זה דבר מבהיל שיעשה אדם מעור של אביו ואמו שטיחין. וראיתי בריטב"א מביא בשם הרמב"ן שהקשה והלא רשע שבגוים אינו עושה כן וכש"כ ישראל, (והכוונה דלא שייך לעשות גזירה על דבר שאינו שכיח). וכתב דשטוחין היינו שעשה מהן דבר חשוב ומעובד יפה לשטחן על גבי הכותל להתאבל עליהם ימים רבים, או שיזכור מעשיהם הטובים, והיינו דנקט לשון שטיחין. ולשון אביו ואמו עכ"ד. יעוי"ש. - אמנם קשה לי טובא דזה ניחא ללישנא בתרא דמיירי במעובדין. ומה"ט לא אמרו שטיחין לחמור, אבל בלישנא קמא דמיירי באינן מעובדין, והגזירה שמא יעשה שטיחין לחמור, ובזה לא אפשר לפרש כן שעושה זאת להיות לו לזכרון לדבר נאה ויאה. אלא אדרבה בזיון איכא שעושה מעור אביו ואמו שטיחין שהוא מרדעת לחמור כדפירש"י, וצ"ע. כח ונראה דהרמב"ן מפרש חמור לא חמור ממש, אלא הוא מין תכשיט כדאיתא בשבת נ"ז מאי טוטפת אמר רב יוסף חומרתא דקטפתא, ושם ס"ב מאי רוכלת אמר רב יוסף חומרתא דפילון פירש קשר שיש בו מיני בשמים, ובעירובין ס"ט ההוא דנפיק בחומרתא דמדושא, פירש טבעת וביבמות ק"ב והאי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא. יעוי"ש, הרי מצינו דלשון חמור יש בו גם מובן של תכשיטים ובגדים משונים, ואפשר שהם לנוי, - ושפיר מצוייר שעושה זאת לכבוד אבותיו, ואין בזה משום ניוול. כט ואפשר שאין בזה מטעם איסור ג"כ כיון שאין עושה זאת עבור הנאה, אלא עושה כן למטרה טובה, אשר לדעתו הוא ענין של מצוה או להתאבל עליהם תמיד בזה שהם תמיד לפניו לזכרון. - ומיושב בזה הא דהקשו התוס' והלא מת אסור בהנאה, יעוי"ש. משום דבאופן זה לא נקרא הנאה מן המת, כיון שאין עושה כן עבור הנאת הגוף, אלא אדרבה צער הוא לו. - ומטעם זה הוצרכו לגזור טומאה, - ובזה שכתבנו אתי שפיר דברי הרמב"ן לשני הלשונות, וכמוש"נ. א כתב הרמב"ם בפר"ב מטו"א הי"ח כל אוכל שנטמא ואחר שנטמא נפסל ונסרח אם נפסל מלאכול לכלב או שיבש כחרס הרי"ז טהור, יעוי"ש. וכתב מרן הכס"מ ומה שכתב או שיבש כחרס בפר' דם הנדה דף נ"ה משמע דיבש כחרס עפר בעלמא הוא עכ"ל, יעוי"ש ותמוה דהלא אין זה מבואר בסוגיא דיבש כחרס טהור, ואדרבה מבואר דדוקא באופן שהופרך טהור באופן דאיקמח והוי עפרא, - ומצאתי בנוב"ק חיו"ד סימן כ"ו שהקשה בזה על מרן, יעוי"ש. כ ונראה דמרן שפיר חזא. - והוא דהנה מבואר דאם הוא יבש כעצם בשר המת הוא בטומאת המת וסבר הרמב"ם דהיבישות כעצם הוא בדמיון יבש כחרס. וזהו שכתב בפר"ג מטו"מ ה"י בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור. והרי יבש כחרס טמא, יעוי"ש, וזה מהא דהוקש בשר המת לעצם אדם, וכמו שסבר כן ר' יוחנן בסוגיין. - ואם אמרינן דהיבישות כחרס עדיין לא יצא מתורת אוכל לכלב, א"כ למה בעינן לימוד מקרא לבשר המת יבש שטומאת מת עליו, והלא קיי"ל דכל דבר שנטמא, או טומאתו עליו מקודם לא נפקע טומאתו ממנו עד שיפסל מאכילת כלב כמו"ש הרמב"ם בפר"ב מטו"א הי"ד ומקורו מהמשנה דטהרות פר"ח מ"ו. - וא"כ הכא בבשר המת שטומאת מת עליו עד עתה. וא"כ אם היבשות כעצם, שהוא כחרס ראוי לאכילת כלב. א"כ למה לן קרא למידרש מטעם דהוקש בשר אדם לעצם. הלא בלא"ה עדיין טומאת מת עליו. וע"כ מוכח דיבש כחרס נפיק גם מאכילת כלב, ולהכי אמרינן דרק מטעם דהקישא תורה בשר