נזר הקודש - נדה קמה

כקמח, יעוי"ש. - אבל דוחק לפרש כן בלשון הרמב"ם שכתב ונעשה כקמח. ו ונראה לפרש בשיטת הרמב"ם דסבר דבאמת לא פליגי ר' יוחנן ור"ל, והיינו משום דשני הכתובים מוכיחים אשר ע"כ נדרשים הם, - ובכדי שלא תקשה מה יאמר ר' יוחנן בהכתוב דכתיב לכל טומאתו שע"כ הכוונה להטומאה הפורשות מן המת. - להכי סבר הרמב"ם דשני דינים איכא בזה, - היינו, א) שהבשר היבש דין מת עליו. ב) שדין נפרש מן המת עליו. אבל לא הוי כהמת עצמו, ונפק"מ לדינא כאשר יבואר. ז והנה מצינו במשנה כלים פרכ"ז מ"י שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס יעוי"ש, והביאור בזה דאעפ"י שבטלה טומאת מדרס הקודמת אבל טמא מגע מדרס מפני הנגיעה בשעת פרישה. ועי' בחולין ע"ב ע"ב. - וכן תנן שם בכלים סדין טמא מדרס יעשאו וילון טהור מן המדרס. אבל טמא מגע מדרס, ועי' במנחות כ"ד. - והנה הכא בבשר המת שיבש, ואיפרך. - כו"ע סברי שטמא. - וזהו כהסתם משנה הכא דתנן בשר המת יבש טמא. ומשמע בכל אופן. - אמנם באופן שאיפרך. אין עליו טומאת מת ממש, אלא דין הבשר היבש שנפרך דין נפרש מן המת, - והלכה מזה דין מת ממש. שהוא אבי אבות הטומאה, והנוגע בו נעשה אב הטומאה. אלא דין בשר היבש הנפרד כדין מגע מת, ואינו אלא אב הטומאה. הנוגע בזה הוי ראשון לטומאה ויקוים בזה שני הדרשות מהשני הכתובים. והיינו שזה שמביא ר"ל מה דכתוב לכל טומאתו לטומאה הפורשת, היינו שהבשר היבש שנפרך אין עליו דין מת ממש, אבל טומאתו מתורת מגע המת, - ומקוים ג"כ הדרשא דהוקש לעצם, היינו דבאופן שהוא דומה לעצם הוי עליו דין מת ממש והוי אבי אבות הטומאה שהנוגע בו נעשה אב הטומאה. - ובזה אתי שפיר פסקי הרמב"ם דבפר"ב כתב וכן כזית מן הבשר המת בין לח בין יבש כחרש מטמא כמת שלם. - וע"כ הכוונה שהוא כמת עצמו. - ומובן מזה דאם אינו כחרש, ביבישות שלו, עדיין לא נטהר מטומאה. אבל לא הוי טומאתו כמת שלם, אלא דינו כמגע במת, ובפר"ג כתב בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור, היינו שטהור לגמרי. - ובזה יובן לנכון מה שכתב בפיה"מ שנותן שיעור לקשיותו. מפני שבזה התכוון הרמב"ם לומר שבזה הוי דינו כמת שלם, להיות עליו טומאת מת ממש. - כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם בס"ד. ח ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה דהנה הכא חזינן דר"ל דריש כל לרבות, ור' יוחנן לא דריש כל מדלא יליף מהא דכתיב לכל טומאתו. - וזה הוי היפך מהא דפליגי לענין חצי שיעור דר"ל לא דריש לרבות חצי שיעור מהא דכתיב כל חלב. ור' יוחנן דריש כל לרבות חצי שיעור. - ועוד קשה מה שהקשה בע"ל מאי עביד ר' יוחנן בהדרשא דלכל טומאתן. ובשלמא לר"ל לא קשה מה עביד מהקרא דעצם אדם דהרי יש לימודים כדלקמן אלא לר' יוחנן קשה מה עביד מהא דלכל טומאתו. יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו ביישוב לשיטת הרמב"ם אתי שפיר. - והיינו דר"ל סבר דהכא בע"כ מידרש לרבות לטומאה הפורשת. מטעם דע"כ איכא הכא משום מגע המת, - ור' יוחנן ג"כ סבר להאי דרשא לטומאה הפורשת, ר' יוחנן מוסיף דבאופן דהבשר קשה כעצם יש בזה טומאה כמת עצמו להיות אבי אבות הטומאה כמו שכתבנו לעיל. ט והנה בזה שדרש ר' יוחנן מעצם אדם לדין בשר יבש, - יש לעיין בהא דאיתא בנזיר נ"ג ע"ב שדרשו או בעצם אדם זה רובע עצמות, יעוי"ש. והביאור מפני שיש ברובע עצמות שזהו עיקרו של אדם ומטמא באהל, - וא"כ כיון שנצרך לדרוש מזה לרובע עצמות מנין לר' יוחנן למידרש לבשר יבש. - ואפשר דסבר ר' יוחנן דתרתי שמעינן. והיינו דאעפ"י שבעינן עצם אדם למידרש על רובע עצמות של מת, אמנם איכא למידרש ג"כ היקשא דאדם לעצם לענין בשר יבש. י והנה כמו כן דרשו בספרי במדבר פ' י"ט או בעצים אדם זה אבר מן החי, מה המת בשר גידין ועצמות אף אבמה"ח בשר גידין ועצמות כברייתו, יעוי"ש. וא"כ לכאורה קשה מנין לר' יוחנן למידרש מזה לבשר יבש, כיון שנדרש לדין אבמה"ח דבעינן כברייתו. - אבל נראה דזה נלמד מהא דהקישה תורה העצם למת, והיינו דהכוונה עצם הנפרש מן האדם, וזהו אבמה"ח ומדסמכה תורה למת ילפינן דבעינן עצם הנפרש דומה למת, והיינו דהאבר הנפרש שהוא מת בזה שנפרד מחי דינו כמת שלם. יא והנה הגאון מלבי"ם שם בספרי מקשה בהא דדרשו בעצם אדם לאבמה"ח שזה היפך מסוגיא דנזיר שדרשו מזה לרובע עצמות של מת, ומפרש דזהו דברי ר"מ והיינו דר"מ שם ברישא, הנה גם סיפא כולא מילתא ר' מאיר אמר לה אבל ר' יאשיה לא סבר לה, יעוי"ש. - והנה לדבריו אם אנו תופסין להאי דינא דרובע עצמות, לית למיתפס להאי דינא דאבר מה"ח. - וזה תמוה דהרי הרמב"ם פוסק בפר"ב מטו"מ ה"ב להאי דרשה דהספרי דבעינן אבמה"ח כברייתו גם מההיקש הזה דאיתקש למת, וסובר ג"כ להא דרובע עצמות. ולשיטת הגאון מלבי"ם הוי דרשת הספרי דעת יחיד וליתא להלכה מטעם הסוגיא דנזיר. - אבל ע"כ חזינן דלא הוי כדבריו לשיטת הרמב"ם ולפי פסק הלכה. - אבל ע"כ הנכון בזה דתרווייהו דרשות מקוימים. היינו מטעם השני הקישים היינו ההיקש לעצם, וההיקש למת. וכמו שכתבנו לעיל. יב שם, והרי עור דגזעו מחליף דתנן הגלודה ר' מאיר מכשיר. וחכמים פוסלין. ואפילו רבנן דפסלי לא קפסלי אלא אדהכי והכי שליט בה אוירא ומתה ולעולם גזעו מחליף וכו' ותנן אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו' ומשני הא איתמר עלה אמר עולא דבר תורה עור האדם טהור. - ואיכא דאמרי והרי עור האדם דאין גזעו מחליף ותנן וחכמים פוסלין, ואפילו ר"מ לא קא מכשר אלא דקריר בשרא וחייא, - ויש לעיין במה פליגי הני תרי לישני דחד אמר דעור גזעו מחליף. וחד אמר דעור אין גזעו מחליף, וזה תימה היאך פליגי במציאות. דללשון ראשון ברור שגזעו מחליף וללשון שני אין גזעו מחליף. ואטו לא ידעו רבותינו טבע דהמציאות. יג ונראה דשניהם אמת ורק חילוק יש בין הגלודות היינו בין נגלד העור כולו לבין נגלד מקצתו. דבנגלד כולו לכו"ע אין גזעו מחליף, ובנגלד מקצתו