נזר הקודש - נדה קמד

התורה מאבן מסמא. - מובן הדבר דסברי דבמו"מ ממש מטמא דם הנדה טומאה קלה, וזהו דלא כשיטת הרמב"ם והר"ן שכתבנו לעיל להוכיח שאין בזה בדם הנדה ובאבן המנוגעת במו"מ אפילו טומאה קלה. - וע"כ אמנם דעת התוס' ותוספי הרא"ש דיש להם טומאה קלה. ד והנה הרשב"א בחידושיו הקשה ג"כ הא דהקשה התוס' כיון דאין להם טומאת מו"מ ממילא אין להדם הנדה גם טומאת אבן מסמא. - ומפרש בשם התוס' דתרי גווני אבן מסמא איכא, והיינו דאם ידו או רגלו למטה מן האבן, והאבן נתונה עליו וכלים על האבן דהאי משום משא הזב, דהיינו היסטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה. והיינו דאמרינן בשמעתא דידן דממעטינן ליה מן והנושא אותם וכו' וההיא דתו"כ הוי איפכא כגון שמשכב ומושב תחת האבן והזב יושב על האבן, וההוא דרשינן ליה מוכל המשכב עכת"ד, יעוי"ש. ה מבואר מדברי הרשב"א דההוא אבן מסמא שהוא מטעם משכב לא בעינן למעט מאבן מסמא כיון שכבר ממועט ממשכב ומושב. ואבן מסמא לא עדיף ממשכב, והא דאיתא הכא בשמעתתא למעט דם הנדה מאבן מסמא היינו אבן מסמא כזה שהוא מטעם משא. וכיון שדם הנדה מטמא במשא. שפיר יש מקום לומר שמטמא גם באבן מסמא כזה שהוא בתורת משא. ו ומדחזינן דלא נחית הרשב"א לומר דהמיעוט השני בא למעט גם מטומאה קלה, כמו"ש התוס' והתוספי הרא"ש ע"כ סבר הרשב"א דזה שמיעטה התורה לדם נדה ממשכב ומושב מטומאה חמורה, הנה כן ממועט גם מטומאה קלה, ולא איצטריך עוד מיעוט לטומאה קלה, וזהו כשיטת הרמב"ם והר"ן לפי מה שהוכחנו לעיל, נמצא דאם דם הנדה במשכב ומושב אם יש לו טומאה קלה לאוכלין ומשקין הוי ספיקא דדינא. ז ויש הוכחה גמורה יותר מזה שכתבנו לעיל דשיטת הרמב"ם בדם הנדה שאין לה גם טומאה קלה לאוכלין ומשקין במשכב ומושב. - והוא דהנה באבן מסמא כתב הרמב"ם בפר"ו מהל' מו"מ ה"ה דהמשכב של האבן מסמא הוי אב הטומאה לטמא אדם וכלים. - וזהו דלא כשיטת התוס' שכתבו שרק לטמא אוכלין ומשקין והנה לפי"ז תקשה הא דהקשו התוס' והרשב"א. וע"כ צריך לומר דהרמב"ם סבר ג"כ כמו שתירץ הרשב"א דתרי עניני אבן מסמא איכא, וכ"כ הר"ש בפר"א דכלים מ"ג כהרשב"א, יעוי"ש, וכיון שכן מוכח ע"כ דהרמב"ם סבר ג"כ כהרשב"א דאין למשכב ומושב של דם הנדה טומאה כלל אפילו לאוכלין ומשקין כמו שכתבנו לעיל. א שם, ובשר המת. מנלן אמר ר"ל אמר קרא לכל טומאתו, לכל טומאות הפורשות ממנו. - וקשה הא מבואר בתו"כ פ' כ"ב דדריש שם לכל טומאתו לאסור בתרומה אף בימי קולן (דהיינו מלבד בזמן הטומאה ממש. אלא גם בימי הספירה להיות טהור), וא"כ מנא ליה לר"ל למידרש מזה לבשר המת יבש, - ונראה דר"ל סבר דהתו"כ דמרבה מכל לרבות ימי קולן אזלא אליבא דר' יוסי דסבר בשר המת יבש טהור, - אבל לרבנן דסברי בשר המת יבש מטמא דרשי לרבות בשר המת יבש, - ואפשר לומר דרק לר' יוסי נדרש לרבות ימי קולן דהיינו בימי הספירה, - וזהו לשיטת ר' יוסי דסבר דבימי הספירה אינו בסתירה בלמפרע. ומזה מוכח דבימי הספירה אינו בחזקת טומאה, - משא"כ לרבנן דסברי דאם לא יעלה הנקיים ישנם בסתירה למפרע מן התורה, עי' פסחים פ"א. - ולזה נדרש ר' יוסי לרבות ימי קולן דהיינו ימי הספירה לרבות שאסור בתרומה. זהו מה שנראה בסברת ר"ל. ב והנה בספר ע"ל הקשה לר"ל הא בתו"כ מידרש להנוגע בזב וזבה ונדה ויולדת יעוי"ש, זה לא קשה כלל, משום דזה נדרש מטומאתו, ור"ל מרבה מדכתיב לכל, וזהו משום דטומאתו ג"כ מיותר דהרי כתיב אשר יטמא לו מקודם, להכי נדרש מטומאתו לנוגע בטמאים. ומכל נדרש לרבות לטומאות הפורשות, וזהו ממת דהרי כתיב שם באדם ודרשו במת, וכן פירש"י בחומש, וממילא הריבוי קאי גם על האדם דכתיב בפ', וזהו לכל טומאות הפורשות מן המת, וזהו בשר יבש, - ומזה תקשה לר' יוחנן מדוע לא דריש מכל הפורשות מן המת, וזהו בשר יבש, - ומזה תקשה לר' יוחנן מדוע לא דריש מכל לרבות בשר המת יבש, ומדוע אזיל למידרש מקרא אחר. ג ונראה דמדרשא דר"ל אנו יודעין דבשר המת יבש יש לו טומאה, אבל אין אנו יודעין אם זה הבשר הוא כמת להיות הנוגע בו נעשה אב הטומאה להכי מביא להקרא דאו בעצם דאם ללמדנו שהבשר המת יבש דינו כעצם שהוא אבי אבות הטומאה, והנוגע בו נעשה אב הטומאה. ד והנה הרמב"ם בפיה"מ מפרש בשר המת יבש כתב וז"ל והוא באמרו או בעצם אדם אפילו בתכלית היובש כעצם עכ"ל ביאור דבריו דמפרש המשנה כר' יוחנן. ונתן טעם מדוע יליף ר' יוחנן מהא דאו בעצם דבא להורות אפילו בתכלית היובש, שזה לא נלמד מהא דר"ל מהא דלכל טומאתו, שמזה לא ידענו שיעור היובש. אבל בדרשת ר' יוחנן יש ללמוד גם לתכלית היובש דומיא דעצם. - והנה מלשון הרמב"ם משמע דשיעור ר' יוחנן שהיבישות יותר מדאי, - ואילו בסוגיא משמע דשיעור דר"ל הוא ביותר יבישות מהא דקאמר הש"ס א"ב דאפריך אפרוכי דלר' יוחנן טהור ולר"ל טמא. ה והנה עוד קשה בהא דאיתא הכא בסוגיא מיתובי בשר המת שהופרך טהור, ומשני התם דאקמח והוי עפרא, - והביאור בזה דלר"ל מיירי באופן דאקמח והוי עפרא. - אבל לר' יוחנן בלא"ה אתי שפיר מטעם דבעינן דומיא דעצם, - ולפי"ז להרמב"ם דפוסק בפר"ב מטו"מ ה"א כר' יוחנן מדכתב שם וז"ל וכן כזית מבשר המת בין לח בין יבש כחרש מטמא כמת שלם יעוי"ש, מבואר דסבר כר' יוחנן דבעינן שיהי' הבשר היבש כחרש. והיינו דומיא דעצם שזהו כר' יוחנן, וא"כ תמוה בזה שכתב בפר"ג מטו"מ בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור, יעוי"ש, משמע שדוקא אם נעשה כקמח טהור, אבל באיפרך גרידא טמא, ותמוה דהרי מבואר בסוגיא דזהו דוקא לר"ל. אבל לר' יוחנן גם באיפרך לחודיא טהור ומרן בכס"מ כתב לפרש בכוונת הרמב"ם שהוא יבש שאילו יפרך יעשה