נזר הקודש - נדה קמג

ולפי"ז ע"כ אין במו"מ של דם הנדה טומאה כלל, מטעם דכמאן דליתא דמיא, - ומבואר לפי"ז דשיטת הר"ן בין באבן המנוגעת ובין בדם הנדה אין במשכב ומושב שלהם טומאה כלל אפילו לאוכלין ומשקין, כמוש"נ. יז והנה הרמב"ם בפר"א ממשכב ומושב ה"ח כתב שדם הנדה מטמא במגע ובמשא שנאמר והדוה בנדתה מפי השמועה למדו שמדוה כמוה, יעוי"ש. אבל לפלא שהשמיט הא דממעטין מטומאת משכב ומושב מדכתיב היא, - ואעפ"י שמובן שאינו מטמא טומאת מו"מ מדלא חשיב טומאה זו דמו"מ. אבל מדוע השמיט ולא כתב דרשה גמורה בסוגיא. - וכמו כן לא כתב בפרט"ז מטו"צ בהא דאבן המנוגעת הלימוד למעט ממו"מ. יח והנה לולא דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דע"כ לא שייך מו"מ לא באבן המנוגעת ולא בדם הנדה מצד אחר, - והוא בהא דתני משכבו ולא הגזול בב"ק ס"ו, והביאור בזה דכוונת התורה במשכב דבעינן שתהיה המשכב מיוחד לו לשכיבה, ומטעם זה הגוזל משכב מחבירו, כיון שע"כ אינו מיוחד לו לשכיבה לא קרינן בזה משכבו ואין לו טומאת מו"מ. - ומזה נראה דגם במשכב שלו אבל לא היתה כוונתו לשכיבה כגון ששכב בנפילה באונס. ג"כ לא נקרא משכבו. מטעם משכב כזה המיוחד לשכיבה ושוכב עליו ברצונו. ושכיבה דאונס לאו שכיבה נקראת. - וזהו חידוש דין טומאת שכיבה שלא מצינו כן בכל הטומאות שמטמאות בין באונס בין ברצון. - אמנם שאני משכב דבעינן מיוחד לישיבה. - ומטעם זה לא שייך משכב ומושב באבן המנוגעת וכן בדם הנדה. כיון דלא שייך אצלם משכב המיוחד, דע"כ לא שייך לומר משכבי המיוחד לו לדומם שאינו בייחוד לו לשכיבה, ול"ש לומר משכבו למי ששוכב עליו כיון שהוא ליתא בזה מצד שהוא דומם. - וע"כ הברייתא דממעט אבן המנוגעת ממשכב ומושב לא סברי להאי דרשה דמשכבו ולא הגזול. - וזהו הא דתנן פר"ז דטהרות גנבים שנכנסו לבית המשכבות וכו' ואם יש עמהם עכו"ם או אשה הכל טמא. - והתוס' ב"ק הקשו בזה ותירצו שהוא מדרבנן אבל הרמב"ם סבר דתנאי פליגי בזה, וזהו דהתנא דברייתא זו סבר ג"כ דלא בעינן ייחוד למשכב. ומטמא בכל אופן. וכן משמע מפיה"מ להרמב"ם שלא כתב הכל טמא שהוא מדרבנן, ומשמע שמפרש המשנה שהוא מן התורה (איברא דיש להעיר מהא דפסק הרמב"ם בפרי"ב מה' מו"מ הי"ג דאם יש עמהם אשה הכל טמא, ומשמע שהוא מדאורייתא. וזה תמוה דהלא לפי מה שפסק כהברייתא דמשכבו ולא הגזול מדוע טמא שם, - וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם ג"כ שהוא טומאה דרבנן. ובלא"ה הוי שם רק ספק טומאה ברה"ר. - אבל עכ"פ סבר הרמב"ם דפליגי תנאי בזה) אמנם כיון שסבר הרמב"ם דבעינן משכבו המיוחד לשוכב, וא"כ זה לא שייך לא גבי אבן המנוגעת. ולא גבי דם הנדה, להכי השמיט הרמב"ם ולא הביא האי דרשה כלל. יט עוד נראה דהנה מברייתא זו עצמה יש להוכיח דלא שייך משכב ומושב באבן המנוגעת. - והיינו דלכאורה מדוע לא שנה התנא ק"ו מהא דטומאה באונס. - והיינו דמה זב שאינו נעשה זב באונס דהיינו ראייה שנייה דבעינן מחמת עצמו ולא באונס, ומכל זה מטמא מו"מ, - אבן המנוגעת שמטמא באונס אינו דין שעושה מו"מ, - וע"כ דסבר האי תנא דכיון דכל עיקר משכב ומושב אינו טמא באונס. וכל דין משכב ומושב כן הוא שאינו נטמא בשכיבה דאונס. - ודמיא לזב, - ולהכי דן ק"ו מהא שאינו מטמא בביאה. וע"כ הא דקאמר הש"ס שאבן המנוגעת אינו בר שכיבה יש לפרש על זה הכוונה. - אמנם אם הק"ו היה ניתן להדרש דהיינו אם לא נמעט מהזב כי אז נשתנה הדין והיה הדין כי לא בעינן ייחוד לשכיבה להשוכב. - ואז היה נדרש משכבו ולא הגזול כפשוטו שדין הוא בגזלן, ולא מטעם ייחוד אבל לאחר שמיעטה התורה בהזב למעט, - ממילא קם דינא דבעינן ייחוד לשכיבה להשוכב, וכיון שזה לא שייך באבן המנוגעת, ממילא מובן שנתמעט לא מטעם הקרא אלא מפני עצמותו שהוא מטעם חסרון ייחוד. כ ובזה מיושב לנכון דברי הר"ן שכתב דאבן המנוגעת ממועט מטעם דאינו בר שכיבה. - וע"כ שזהו שיטת הרמב"ם. ולהכי כיון שפסק בדין מו"מ דבעינן מיוחד להשוכב. וזה לא שייך לא באבן המנוגעת ולא בדם הנדה, להכי לא הביא ברייתא זו להלכה לא באבן המנוגעת ולא בדם הנדה. כא ומזה יש לדון דכיון דלא שייך בהני ענין מו"מ כלל. להכי יש לומר בברור שאין בהם דין טומאת משכב ומושב כלל גם לטומאה קלה לאוכלין ומשקין, כמו שנתבאר. א דף נ"ה, אי מה היא מטמאה באבן מסמא. אף מדוה נמי מטמאה באבן מסמא. והקשו בתוס' הא עיקר אבן מסמא הוא מטעם משכב ומושב, וכיון שדם הנדה ממועט מדין מו"מ. וא"כ ממועט גם מטומאת אבן מסמא דע"כ אבן מסמא לא חמיר ממשכב ומושב כיון שזהו מטעם מו"מ. - ותירצו בשם הר"י דאבן מסמא אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, ולהכי איצטריך למעט מאבן מסמא אעפ"י שהיא טומאה קלה, יעוי"ש ביאור דבריהם דהמיעוט ממשכב ומושב הוא למעט שאין המו"מ של דם הנדה נעשה אב הטומאה לטמא טומאה חמורה. אבל אבן מסמא שהיא טומאה קלה הוי אמינא שישנה בדם הנדה להכי איצטרך למעט גם מטומאה קלה. - וכן כתב בתוספי הרא"ש. ב ויש לעיין מה דעתם בדבר טומאה קלה במו"מ. - והוא. דיש לומר דאעפ"י שהתורה מיעטה דם הנדה גם מטומאה קלה באבן מסמא זהו משום דגם בנדה עצמה אין בהאבן מסמא יותר מטומאה קלה היינו שהמשכב תחת אבן מסמא שעל ידי נדה וזבה נטמא לטמא רק אוכלין ומשקין, - ובזה ממועט דם הנדה גם מאותה טומאה קלה. - אמנם במשכב ומושב ממש שהנדה עצמה עושה משכב לטומאה חמורה, ודם הנדה ממועט מאותה טומאה חמורה. אבל טומאה קלה יש לה לדם הנדה. או"ד דלאחר שמיעטה התורה לדם הנדה בהא דאבן מסמא במילא ממועט דם הנדה גם במו"מ מטומאה קלה ג"כ. ג והנה מסתבר הדבר שזהו דעת התוס' ותוספי הרא"ש דבמשכב ומושב ממש יש לדם הנדה טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין, דכיון דמיעטה