נזר הקודש - נדה קמא

לחותו עדיין. על זה בעי ר' זירי מרבי אסי אם גם בזה ההפסק טהרה מחלקן. ומסקנא דההפסק טהרה מחלקן, וזהו פסקו של הרמב"ם. כן נראה בביאור דברי הרמב"ם כמוש"נ. טו תוס' ד"ה שהוא אם ראתה היום ואתמול ומצאה כתם. - הגהות מהר"ב רנשבורג ומיהו אם ראתה היום. ואתמול מצאה כתם. יעוי"ש. ביאור דבריו דראתה היום ואתמול מצאה כתם שיעור ב' גריסין. - דבזה הוי נפק"מ בין רבי לרשב"א, דלרבי דתולה כתמה בראייתה לא הוי רק ב' ימים, ולרשב"א דלא תלינן כתמה בראייתה חיישינן לכתם של אתמול שמא ראתה אותו בב' ימים, ועל ידי ראיה של היום נעשית זבה. - וכן הגיה הרש"ל. ובזה מיושב מה שהקשה הס"ט על התוס'. פרק שביעי א דף נ"ד ע"ב, משנה דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבישין. - ובגמ' מנה"מ ופירש"י דהבעי' מנלן דדם נדה מטמא מגעו ומשאו. - ואם בשביל המקור שמקומו טמא - א"כ לא הוי האי דם אלא ראשון לטומאה, ואין בזה טומאת מגע ומשא לטמא אדם וכלים. ב והנה הקשו התוס' לרבא דלא סבר שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור. א"כ יש לידע דהדם הנדה טמא מדגורם טומאה להאשה. יעוי"ש. לכאורה יש לעיין דזה ניחא להדם נדה בתחילה, אשר מזה נתטמא טומאת נדה. אבל אכתי לא נדע מה דינו של הדם הבא אח"כ דהיינו כל השבעה ימים שהיא בנדתה. דהדם הזה אינו גורם טומאה, - וכמו כן לדם לידה שאינו גורם טומאה דהיולדת טמאה טומאת נדה אף בלידה יבשתא, - והנה התוס' תירצו דהכוונה לדם נדה של מצורעת. - אבל קשה למה לא כתבו התוס' דהנפק"מ גם לדם נדה גופה כמו שכתבנו. ג ונראה דסברי התוס' דדם נדה שרואה כל שבעת ימי נדה נקראת גורם טומאה לאחרים. והיינו דאם לא הדם דבתחילה, יש בכח הדם דאח"כ לטמאותה משום נדה. וכיון שיש בכח כל הדם שתראה להיות גורם טומאה איכא ק"ו. - והא דכתבו התוס' לדם נדה של מצורעת. דגם כן בלאו טומאה דמצורעת היתה הדם נדה בעצמה גורם טומאה. - יש לומר כיון שהוא מין טומאה אחרת, - משא"כ בנדה שכל דמים שתראה הם טומאת נדה בעצמותה. - ודם נדה בלידה. - יש לומר דהדם והלידה הם ג"כ מין אחד דהתורה קוראה ללידה נדה כדכתיב כנדתה. א שם, גמ'. אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים. אף דמה עושה מו"מ, ופריך אטו דמה בר מו"מ הוא ולטעמיך אבן מנוגעת בר מו"מ הוא וכו' ת"ל הזב הזב ולא אבן מנונעת, - וכו' היא ולא דמה. - וקשה בשלמא למעט דמה ממו"מ בעינן קרא מטעם דסד"א דומיא דהיא שמטמאת מו"מ. וכיון שהתורה הקישה דמה להיא כדכתיב והדוה בנדתה. אלא אבן מנוגעת למ"ל קרא. כיון שהמצורע גופי' אינו מטמא מו"מ. - כמו שכתבו התוס' ורש"י בפסחים ס"ז דמצורע אינו מטמא מו"מ. - אמנם דעת התוס' ביומא ו' שמטמא מו"מ יעוי"ש. ומזה ראיה לשיטה זו. והנה דעת הרמב"ם בפר"י מה' טו"צ הי"א דמצורע מטמא מו"מ יעוי"ש. ועי' במל"מ שם שהעיר מדברי התוס', - והנה מברייתא זו מוכח כשיטת הרמב"ם. ב אבל יש לעיין מאי משמע מהזב למעט אבן מנוגעת. הלא אפשר לומר דהזב מלמדנו דרק זב מטמא מו"מ ולא שארי טומאות. היינו דהני טומאות דליתא גבייהו טומאה זו דמו"מ כמו בע"ק וטמא מת, ובתו"כ ממעט להו מהזב יעוי"ש, אבל אבן מנוגעת כיון שיש טומאה זו במצורע לשיטת הרמב"ם והתוס' ביומא א"כ אין למעט מהזב, דהלא איכא למימר דהלא מצורע ג"כ אינו נכלל בהזב. ומ"מ איכא גבי טומאת מו"מ, וא"כ מנין למעט אבן מנוגעת שדין טו"צ הוא. ואפשר לומר דכיון דאבן מנוגעת לאו אורחי' דמו"מ ג"כ אינו דומה להזב שזב אורחי במו"מ, וזה לא שייך באבן, ואינו דומה למצורע כיון שעכ"פ בר מו"מ, ודם הנדה ג"כ ממועט מטעם דלאו אורחא במו"מ וממועט מהזב. ג והנה התוס' ד"ה יכול תהא אבן המנוגעת. וא"ת מת תוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה מו"מ, ועוד מצורע גופיה לא עביד מו"מ לטמא אדם לטמא בגדים אלא אוכלין ומשקין, וי"ל דמקרא דהכא ממעטינן להו הזב ולא המצורע ולא המת עכ"ל. - וקשה דלפי"ז מדוע שונה התנא אבן המנוגעת דאיכא למימר דדוקא אבן המנוגעת ממועט מטעם דלאו בר משכב ומושב הוא משא"כ מצורע ומת דבני משכב ומושב נינהו. - ואדרבה היה להתנא למיתני מצורע ומת, וממילא הוי ידעינן למעט אבן המנוגעת, אבל השתא דשנה התנא אבן המנוגעת, אכתי איכא למימר דהטעם בזה משום דלאו בר מו"מ הוא, וכמו שבאמת סבר כן הרמב"ם לדינא, וכמו שכתבנו לעיל. ד והנה בתוספי הרא"ש כתב דעיקר הא דשנה התנא אבן המנוגעת הוא לטומאה קלה לומר שעושה מו"מ לטמא אוכלין ומשקין כמו מצורע שאעפ"י שאינו עושה מו"מ לטמא אדם ולטמא בגדים אבל עושה מו"מ לטמא אוכלין ומשקין. והא דנקט התנא לטמא אדם ובגדים משום דמהק"ו יש ללמוד גם לזה. אבל לא מצי למימר מצורע תוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה מו"מ משום דסבר התנא דעיקר הלימוד הוא לענין אוכלין ומשקין כעין מצורע עכת"ד, ולפי דברי תוספי הרא"ש אתי שפיר הא דשנה התנא אבן המנוגעת. - והנה משמע דלפי זה ע"כ אבן המנוגעת ממועט גם מטומאת אוכלין ומשקין, - אבל קשה דהלא אכתי איכא למימר דמהזב ממועט מדין מו"מ מטומאה חמורה. אבל איכא למימר דטומאה קלה יש לו להאבן המנוגעת כמו מצורע. כיון דאין למעט מטומאה קלה מדרשה דהזב. וא"כ צריך להיות דין אבן המנוגעת כדין מצורע. ה אמנם אפשר לומר דשאני אבן המנוגעת כיון דלאו בר מו"מ הוא להכי אין לו גם טומאה קלה. והביאור בזה נראה כך, דבשלמא אם היינו דנין בק"ו לומר שגם מצורע עושה מו"מ לטומאה חמורה דאז גם אבן המנוגעת בכלל הזה מצד גזירה"כ שניתן לדרש בק"ו. וגם אם אין אבן המנוגעת בר מו"מ הוא. אמנם מרבינן אותו מצד הק"ו שניתן לדרש. - אבל לאחר