נזר הקודש - נדה קמ

ו שם, אלא פשיטא דלא בדקה לא בדרבי יהודה ולא בדרבי יוסי, וקשה כיון דלדידיה ביהש"מ דר' יוסי ליליא הוי א"כ אפילו בדקה בדר' יוסי ג"כ ספקא הוי כיון דלא בדקה בדרבי יהודה, ועי' בספר ע"ל. ז שם, רש"י ד"ה שלא הפרישה בטהרה וכו' אלמא משראתה הוי כל היום בחזקת חוזרת ורואה עד גמר היום. וכתב הרש"ל פירש שהפרישה בטהרה בשחרית אחר שראתה, יעוי"ש, וזהו כדברי התוס' לקמן ס"ח ד"ה אמרו לו יעוי"ש, ובזה מתורץ הא דהקשו התוס' הכא מר' יוסי דלקמן, ועי' בס"ט. ח ע"ב, ת"ר ראתה כתם ואח"כ ראתה דם תולה כתמה בראייתה מעת לעת דברי רבי. - ופירש"י ואמרינן האי כתם מדם נדות זה הוא וטהורה מלטמא עד שעת הכיבוס אלא משמצאתו ולהבא, יעוי"ש, נמצא דמפרש רש"י דעיקר הדבר שבא רבי ללמדנו דהדם נדות שראתה בתוך מעל"ע לכתמה אנו תולין שבא מהדם נדה, ואין בזה טומאה דלמפרע. - וסבר רבי דמונה ימי טומאה מכתמה מטעם דאמרינן דהכתם שבא מקודם נחשב לראייה ממש. ט בעי מיניה ר' זירא מר' יוסי כתמים צריכין הפסק טהרה או לא וכו' אמר ר"ל והוא שבדקה פירש"י שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה אבל לא הפרישה בטהרה גליא דעתה דמיום ראייתה נקטה מנינא דידה, והיא גרמא לעצמה להבדיל כתמה מראייתה, וכתמה מטמא למפרע מיום לבישה, ור' יוחנן אמר אעפ"י שלא בדקה כיון דיכולה לתלות לאו בגילוי דעתה תליא מלתא, ולא מפסדא בהכי, יעוי"ש. - והנה בזה שפירש"י לר"ל שהעיקר תליא בגילוי דעתא, תמוה טובא. - ועוד קשה מה שהקשו בתוס' דע"כ רבי שאמר תולין כתמה בראייתה לא אסר זה בודאי אלא בספק יעוי"ש. והכוונה בדברי התוס' דלענין טומאה למפרע שהוא מדרבנן תולין הכתם בראייתה דאח"כ, ואין לטמאותא אלא מכאן ולהבא. - אבל ע"כ אין לומר שתהיה מונה הימים ימי טומאה משעת מציאות הכתם, ופשיטא שאינה יכולה לטבול בליל שמיני לכתמה. - והרשב"א בחידושיו לנדה הקשה בזה, יעוי"ש. - וכן הקשה בתוספי הרא"ש. - ועוד אני תמה הלא, כל עיקר כתמים הוא מדרבנן, ובכל כתם איכא ספק דלמא מעלמא ולאו מגופה, וא"כ היאך יעלה על הדעת שתמנה ז' ימי נדות ממציאת הכתם, ודברי רש"י צריכין תלמוד. י ונראה דשיטת רש"י דר' יוחנן ור"ל פליגי בדברי רבי הא דאמר תולין כתמה בראייתה אם הוא בגדר ודאי או בגדר ספק. - והיינו דיש מקום לומר שהוא ודאי. - והיינו כי זה הוא הטבע שדם נדה טרם שבאה הראייה ממש שהיא שופעת דם מוציאה זיעת דם וגם בא בהרגשה, בתוך המעל"ע. - אבל לזה נדרש גם דעת האשה שהיא עצמה לבה אומר לה שהכתם הנמצא הוא מגופה, וארגשה ולאו אדעתה. - ובאופן זה הוי התלייה בתורת ודאי. - וגם הא דבעי ר' זירא מר' אסי כתמים צריכין הפסק טהרה הכוונה אם נדרש לברר על ידי האשה עצמה. - לפי אומדן דעתה. - והיינו שאם בודקת עצמה בביהש"מ בשביעי מבורר לפנינו שהאשה בעצמה דנה בדעתה שהכתם הזה בא מהראייה דאח"כ. - ובעי ר' זירא אם נדרש לידע דעתה ופליגי בזה ר' יוחנן ור"ל דר"ל סבר דהא דאמר רבי תולין בתורת ודאי זהו רק אם בדקה וגילתה דעתה שברור לה שהכתם בא מגופה. - והיא יכולה לדעת וממילא כשבדקה בביהש"מ של שביעי בזה אנו יודעין בבירור שכן הדבר, אבל כשלא בדקה בשביעי אין לנו בירור שהוא ודאי, מפני שחסר לנו אומדן דעת האשה. - ור' יוחנן סבר דרבי סבר דדנין זה לודאי אעפ"י שלא בדקה, והוא מטעם דכן אורחא דמילתא שהכתמים שבתוך מעל"ע לראייתה. הכתם מגופה בא, וחזקת דמים שבהרגשה הוא בא. יא והנה שיטת הרמב"ם בפירושא דהאי סוגיא באופן אחר, - והוא דמפרש הא דאמר רבי ראתה כתם ואח"כ ראתה דם תולה כתמה בראייתה, היינו לענין אם נעשית זבה בצירוף ראיית הכתם, ואמר רבי דאם הכתם והראייה בתוך מעל"ע, הרי זה נחשב ליום אחד, ולא לשני ימים. - וכל זה בראתה דם בתוך מעל"ע, אמנם בראתה כתם אחרי הכתם. - אז יש הבדל בין אם הפסיקה בטהרה בינתים, והוא דאם הפסיקה בטהרה בין הכתם הראשון להשני בתוך מעל"ע, אינה מונה אלא מהכתם השני. ואם לא הפסיקה בטהרה בינתים אז גם הכתם הראשון נחשב ליום אחד, ובצירוף חיישינן לזיבה. - וכל זה מבואר ברמב"ם בפר"ט מא"ב בהלכה ט"ו וט"ז. - והטעם בזה בלא בדקה ולא הפסיקה בטהרה יש לחוש שמא ראתה גם ביהש"מ כמו דחיישינן בכתם שעל בגדה כמו שמבואר לעיל בסוגיא וכרמב"ם בהלכה הקודמת, כן נראה בטעם הדבר. יב והנה פירוש זה מיחוור טפי, דאילו לפירש"י ותוס' דמפרשי דברי רבי דמיירי בדיני כתם אם מטמא משעת הכיבוס לפירש"י או לפירושם של התוס' אם לכתמים בעינן הפסק טהרה אין זה שייכות לסוגיא דלעיל. - אבל לפירוש הרמב"ם הרי זה מענין דלעיל דמיירי לענין זבה על ידי כתמים. יג והנה הרמב"ם מפרש הא דבעי הש"ס אם כתמים צריכין הפסק טהרה הכוונה לענין לתלות כתם בכתם בתוך מעל"ע. והיינו אם צריך בדיקה, כמו שמפרש הה"מ, יעוי"ש. - אמנם אכתי לא מיושב הא דהקשה הראב"ד בהשגה דמה בעי הא פשיטא דצריך בדיקה שהרי אמרנו למעלה שהכתמים שלשה מביאין לזיבה ולקרבן אם לא הפסיקה בטהרה. יעוי"ש. יד ונראה דהנה יש לדייק בלשון הרמב"ם שכתב הרואה כתם ולעיל כתב בלשון מצאה כתם. וגם רבי אמר דינו ראתה כתם ומדוע לא שנה מצאה כתם, ואעפ"י שהכוונה אחת היא, אבל מ"מ יש לדייק בזה על שינוי הלשון. - ונראה דהכוונה בלשון רואה שהכתם ניכר בלחותו, ומצאה משמעותו שהוא יבש, ויש לומר שיש לחוש שהוא מזמן רב, וראתה משמעותו שניכר שהוא מאותו יום ממש, והנה מה שמבואר שההפסק טהרה בינתים מחלקן, זהו דוקא במצאה כתם שהוא יבש ואפשר לומר שהוא מקודם איזה ימים, ולהכי כיון שיש בזה תרתי היינו שכיון שהפסיקה בטהרה, וגם הסימן דהכתם מעורר שהוא מזמן הקודם, להכי אינו בצירוף לזיבה, משא"כ בראתה כתם שניכר