נזר הקודש - נדה קלט

היתה באונס אלא בשופי, נמצא דאין בזה הבדל בין שנייה לשלישית, משום דמפני הרגל"ד הרי זה עדות שהיתה בשופי, - ואם בשביל שלא נצרך לבדיקה השלישית זה אינו מבדיל ביניהן. - וע"כ דסבר הירושלמי דגם באופן שידוע שבא הזיבה באונס ממש גם כן השלישית מחייבת בקרבן. ט ונראה דזהו שיטת הירושלמי בנזיר פר"ט ה"ד דאיתא שם, אונסו אמר ר' אלעזר אונסו ממש, ופירש הקר"ע דהיינו שהוכה על גביו או יפחד יעוי"ש. - וע"כ מה בעי הירושלמי שמפרש אונס ממש. - ע"כ הכוונה דלא תימא דרק אם באה הזיבה על ידי השבעה דרכים שבודקין את הזב מפני שאנו דנין בזה מטעם הרגל"ד. אלא גם אונס ממש שגלוי לכל שבא הזיבה מחמת סיבה זו ג"כ טמא ומחויב בקרבן. (וזהו דלא כהפנ"מ), וכיון שכן אזיל הירושלמי לשיטתו דפריך במגילה דהמשנה כר' לעזר ולא כרבנן. אבל הרמב"ם ע"כ סבר בזה דרק מפני הרגל"ד טמא. אבל אונס ממש אינו בכלל הרגל"ד. והיינו באופן שידוע דהאונס הביא הזיבה, וצ"ע. א שם, ת"ר הרואה כתם אם יש בו כדי לחלק ג' גריסין שהן כגריס ועוד חוששת. ואם לאו אינה חוששת. - והיינו משום דיש לחוש לשיעור כתם לשלשה ימים. - והיינו דבאופן שיש שיעור כתם לשלשה פעמים לחלקן לשלשה ימים, וכיון שיעור כזה המעיד שמגופה באו חוששין לזיבה. - אבל בשחסר השיעור המעיד שמגופה באו. אין לחוש לזיבה. - רבי יהודה בן אגרא אומר משום רבי יוסי אחת זו ואחת זו חוששת. ופירש"י אפילו בשתי גריסין יש לחוש שמא ראתה אותן בשני בין השמשות וכו', יעוי"ש. - והנה באופן שיש שיעור ג' גריסין ויש בו כדי לחלק לשלשה ראיות לשלשה ימים לא פירש"י משום דיש לחוש לראיה דבין השמשות. - וקשה הא הכא אמר משום רבי יוסי. ולרבי יוסי לא משכחת זבה אלא בראיה דבין השמשות, משום דסבר דמקצת היום עולה לשימור כדאיתא בפסחים פ"א. - וע"כ צריך לומר דסברת רש"י דאפילו לרבנן דר' יוסי הכא שאין בזה השיעור כגריס ועוד לשלשת הימים ע"כ עיקר החששא בשביל ראיה דבין השמשות. - ועוד דלת"ק מסתמא אליבא דרבנן אזלא. - אבל אליבא דאמת אליבא דר' יוסי גם בשיש בזה כשיעור לשלשה ימים הוי החששא דביה"ש דוקא. - והרמב"ם בפר"ט מא"ב הי"ב כתב בשהיה שיעור כתם לשלשת הימים לא כתב בין השמשות, ושם בהי"ג שלא היתה השיעור כתם לכל יום כתב שלא בדקה בביהש"מ. - והיינו דהרמב"ם לא סבר כר' יוסי דמקצת היום עולה לשימור. ב אמנם בזה שפירש"י הכא או אחת ביום ואחת ביהש"מ של מחר. - קשה הא זה הוי דברי ר' יוסי. - ולדידיה לא הוי זבה או בשופעת, או בראתה שני ביהש"מ. ומצאתי בס"ט שהעיר בזה בצ"ע ובע"ל כתב דע"כ התוספתא דפר"ק דזבים והובא בתוס' שבת ל"ד סברה אליבא דר' יוסי דלא כסוגיא דפסחים והוא דתניא שם וכן היה ר' יוסי אומר ראה אחד ביהש"מ ואחד ודאי ספק לטומאה ולקרבן יעוי"ש, הרי מוכח מתוספתא זו דלר' יוסי ראה אחד ביום ואחד ביהש"מ יכול לבוא לידי קרבן. וע"כ דתנאי אליבא דר' יוסי עכת"ד, יעוי"ש. - ודבריו תמוהין דע"כ שאני זבה מזב, והוא דגבי זבה דתליא בימים, ובראתה יום אחד דבעי שימור, הנה סלקא לה מקצת היום לשימור, וא"כ אין כאן צירוף לשלשה רק באופנים האלו או דשופעת או שראתה ביהש"מ, - משא"כ זב דתלי בראיות אם רק שלא תהא יום מפסיק. - וא"כ בראה אחד ביום ואחד ביהש"מ אם ביהש"מ עדיין יום הרי יש כאן שתי ראיות, ובזה לא סבר ר' יוסי דמקצת היום מפסיק בין הראיות. - אבל אפשר לפרש כוונת רש"י אחת ביום היינו סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות כמו שמוקים הש"ס בנזיר ט"ז. - ובחשבון הימים גם זה ממנינא דראייתה. ג כתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב הי"ד מצאה כתם על חלוקה היום וראתה דם אח"כ שני ימים זה אחר זה, או שראתה שני ימים וביום השלישי ראתה כתם הרי זו ספק זבה עכ"ל, וכתב הה"מ וז"ל שם ראתה שני ימים וחלוק אחד חוששת לזיבה. וביאר רבינו בין שיהיה החלוק ראשון או אחרון ופשוט הוא עכ"ל. - ונראה כי אין כל כך פשוט. - והיינו כי יש לומר דהברייתא נקט שהחלוק בא באחרונה, ויש בזה רגל"ד כי הכתם בא בהרגשה. - משא"כ כשבא החלוק בראשונה. ואין בזה רגל"ד. - ובזה בא רבינו וחידש דגם בשבא החלוק בראשונה גם כן הדין כן. - ויש לעיין מניין לרבינו לחדש שכן הדין דחוששין לזיבה גם כשבא החלוק בראשונה. - ונראה כי למד רבינו זה מהא דאיתא לקמן בברייתא ת"ר ראתה כתם ואח"כ ראתה דם תולה כתמה בראייתה מעת לעת, וכן פסק הרמב"ם בפר"ט מא"ב שם הט"ז. - וא"כ חזינן מזה דגם כשבא החלוק בראשונה איכא רגל"ד דהכתם הוי סיבת הדם שבא אח"כ למחר ומזה דן הרמב"ם דכיון דאח"כ ראתה שני ימים הוי רגל"ד דהכתם בא מגופה, וגם בהרגשה, ומטעם זה הרי זו ספק זבה. ד והנה לא כתב הרמב"ם בדין קרבן אם מביאה קרבן ואינו נאכל, והנה לכאורה מדלא כתב הרמב"ם דמביאה קרבן ואינו נאכל משמע דכיון דכתמים הוי דרבנן, ואין לחייב בקרבן בשבא הצירוף לשלשה ימים על ידי צירוף כתם שהוא דרבנן, והיינו דלא מצטרפין דרבנן לדאורייתא דוגמא לזה הא דאיתא ב"מ נ"ג דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. - וה"נ כן הוא. - או"ד דשאני הכא כיון דאיכא רגל"ד, שזהו כעין אומדנא, ולכהפ"ח ספק הוי ויש לחייבה בקרבן שזהו חטאה"ע הבא על הספק ואינו נאכל, וזהו שיטת רש"י כמו שכתבנו לעיל. - ואפשר שזהו גם שיטת הרמב"ם שכתב הרי זו ספק זבה. - ויש לדייק שכן סבר הרמב"ם מדלא כתב חששא דספק זבה. אלא כתב ספק זבה משמע ספק מעליא מדאורייתא, וממילא מובן דמביאה קרבן ואינו נאכל. וצ"ע. ה דף נ"ג, ואמרו לי כי קאמרינן כשנתנה ידיה בעיניה כל בין השמשות. ופירש"י ביהש"מ דר' יהודה. יעוי"ש. והיינו משום דסברי ביהש"מ דר' יוסי ליליא הוי. - והנה הרמב"ם סבר כר' יהודה כמבואר ברמב"ם פר"ה משבת. ואילו הכא בפר"ט מא"ב הי"ג כתב כל ביהש"מ. ולא כתב איזהו ביהש"מ. ואפשר דסבר דביהש"מ דר' יוסי מישך שייך בדברי יהודה כדאיתא לקמן במסקנא.