נזר הקודש - נדה קלז

שיהיה הכל באותו מקום דמה ענין לכאן יד ורגל, וגבו נמי דאמרינן היינו נמי מקום התפוח שעל אותו מקום עכ"ל. ומעשה רקח מסיים והוא חידוש גדול וקרוב אל הסברא הרבה. - והנה זה הפירוש מתאים להא דתנן בא סימן התחתון דהכוונה מקום הערוה, וכן גבי בן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקוף זקן התחתון. ולא הזכירו התנאים משארי מקומות, וע"כ פשטות הדברים מורה שהעיקר הוא רק במקום הערוה, וזהו כמו"ש הראשונים בכוונת הרמב"ם לפי מה שהבין בפירושם של התנאים, וביותר שגם רבינו הר"ח שכל דבריו דברי קבלה מפרש כן. ט שם, משנה שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים, והאמורות בכל מקום וכו'. - ויש לדייק מדוע שנה שתי פעמים האמורות. - וע"כ הני שתי שערות ששנה התנא האמורות בכל מקום מחולקות בדין להני השתי שערות דפרה ובנגעים. והיינו דאעפ"י שאין הבדל בגידול השיעור, אבל ע"כ יש הבדל בשארי דברים. ורש"י פירש האמורות בכל מקום בתינוק ותינוקות. - והא דשנה התנא בכל מקום משום דלענין תינוק ותינוקת יש הרבה דינים דהיינו לענין עונשים ויבום וחליצה. י והא דחלקן התנא. - נראה שמרומז בזה הא דאמר רב חסדא אמר מר עוקבא בגמ' כדברי כולן להחמיר. והיינו שיש חומרא משני הצדדין בין בשיעורא רבה ובין בשיעורא זוטא וזהו כמו שפירש"י בגמ' דמשנקרצות בצפורן לא ממאנת, ולענין חליצה עד דאיכא שיעורא רבה דכולה, יעוי"ש. וזה שייך רק בתינוק ותינוקת. - ולזה חלקן התנא לשתי מחלקות. יא ואפשר שמזה תמך הרמב"ם יסודו דלא פסק להחמיר בפרה כמבואר בריש ה' פרה וכמו"ש שם הכס"מ בשם הר"י קורקוס דסבר הרמב"ם דהא דר"ח דאמר וכולן להחמיר לא קאי אלא על בן ובת. והמל"מ ריש הלכות מצורע הקשה מנ"ל להר"י קורקוס דבר הזה, יעוי"ש. ולפי מה שביארנו מבואר כן ומרומז גם בהמשנה. יב והנה בהא דלא ממאנת בשיעורא זוטא לכאורה תמוה הא בלא"ה לאו בת מיאון היא כשהגיעה לכלל שנים אפילו בלא שתי שערות כלל מטעם דאמרינן שמא נשרו. וזהו משום חזקה דרבא דאמרינן שהביאה סימנים ונשרו. - ובס"ט כתב דמיירי בלא בעל דהוי רק ענין דרבנן ולא חיישינן לשמא נשרו, יעוי"ש. אבל לפי"ז קשה מדוע נחמיר בשיעורא זוטא בספיקא דרבנן הלא מבואר בע"ז ז' דבפלוגתא דרבוותא בדברי סופרים הולכין אחרי המיקל. - ולכאורה יש לומר דשאני הכא דהוי ספ"פ לחומרא. א) שמא נשרו. ב) שמא הלכה בשיעורא זוטא. - אבל פשטות הסוגיא לא משמע כן שזהו מטעם חששא דנשירא, והדברים כמו שהם שאמר רב חסדא הלכה כדברי כולן להחמיר משמע שזהו מטעם השיעור בעצמו. יג ונראה לומר דכוונת רב חסדא שאמר בשם מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר לא מצד ספק אמר אלא רק מקובל זה מרבותן שכן הלכה. - וכן ראיתי בשו"ת חת"ס חאו"ח סימן קנ"ד שכתב דכיון שלא אמר חוששין לדברי הכל, ע"כ מוכח דלאו מטעם ספק אמר להחמיר. (ואעפ"י שיש להעיר בהא דאיתא לעיל מ"ז לענין סימני בוגרת על ענין חצר למעשר שאיתא ג"כ בלשון זה. ומ"מ כתבו שם התוס' שהוא מטעם ספק). אבל יש לומר דהכא שאני מטעם ההכרח כיון דרק בבן ובת מיירי ולא שייך להחמיר בשיעורא זוטא מצד ספק כיון שבלא"ה מחמירין. וע"כ דעיקר חידושא דהכא החומרא מצד ודאי מטעם שכן הקבלה ליזול לחומרא. - ובזה מיושב הא דהקשה המל"מ בפר"ב מטו"צ מדוע לא קאמר הרמב"ם שהוא ספק. - וזהו דהרמב"ם מפרש שהוא מצד ודאי, - ונפק"מ בין ודאי לספק לכמה דברים. ותצא מזה שאם קבלה קדושין הרי היא מקודשת לודאי מצד הדין, ואם אח"כ קבלה קדושין מאחר אמרינן לחומרא דגם קדושי שני הוי קדושין, מצד ודאי. - אבל קשה היאך יצוייר שני ודאין. כיון דסתרי אהדדי. - אח"כ ראיתי בחת"ס שהעיר בכעין זה ומסיים בצ"ע. יעוי"ש. אבל ע"כ צריך לפרש דמספיקא אמר הלכה כולן להחמיר. - ומ"מ לא קשה הא דהקשה המל"מ בוט"צ מדוע לא אמר הרמב"ם ספק, מטעם כמו שכתבנו לעיל דהרמב"ם מפרש דהא דהלכה דכולן להחמיר לא קאי אנגעים, אלא על תינוק ותינוקת כמו"ש לעיל. - ולפי"ז הדרא הקושיא לדוכתי' דלמה בעינן הלכה לענין מיאון שלא תמאן בשיעורא זוטא כאן דבלא"ה לאו בת מיאון היא וכמו שהקשה הס"ט. - ותירוצו אינו מספיק כמו שכתבנו לעיל. יד והנה הרמב"ם בפר"ב מאישות הט"ז כתב דנין בהן להחמיר בכל מקום לפיכך בבן ובבת נחשוב אותם גדולים להחמיר, הואיל וצמחו כדי להנטל בפי הזוג. ונחשוב אותם קטנים להחמיר הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן עכ"ל, וכתב הה"מ דסבר הרמב"ם שנוטלות בזוג הוא השיעור הקטן. יעוי"ש. הנה חזינן מדברי הרמב"ם שמפרש כולן להחמיר מצד ספק ולא מטעם ודאי. ולפלא על הגאון חתם סופר שהשמיט בזה דברי הרמב"ם. - אבל לא כתב הרמב"ם דהחומרא במיאון שלא תמאן בשיעור זוטא, וזהו כי בלא"ה מחמרינן במיאון. - אבל רש"י שמפרש החומרא למיאון קשה כדלעיל. - וגם הריטב"א מפרש כפירש"י, ותמיה. טו ונראה דרש"י והריטב"א אזלי בשיטת התוס' לעיל מ"ט דאיכא הרבה תנאים דלא סברי חזקה דרבא. ולא חיישינן לשמא נשרו אפילו בשהגיעה לשנים. - ובזה הלכה דאזלינן לחומרא. - שלא תמאן בשיעורא זוטא גם כן, אפילו בשלא בעל, וגם לא חיישינן לשמא נשרו בשעה שאנו רואין שאין לה סימנים. ומ"מ איפסק הלכה להחמיר, ואין זה ענין להא דע"ז ז'. משום דשאני הכא דאיפסק להלכה להחמיר. וכמובן. ע"ב, אמר רב חסדא הלכה כדברי כולן להחמיר. - והנה לכאורה משמע דעל כולהו ענינא קאי רב חסדא בין בפרה ובין בנגעים. - אבל הכס"מ ריש הלכות פרה כתב דלא קאי אלא על בן ובת, ובמל"מ שם תמה מנ"ל להר"י קורקוס לומר כן. יעוי"ש. אמנם ברש"י הכא בסוגיא מפרש כן ג"כ מדפירש בד"ה להחמיר משנקרצת בצפורן לא תמאן דלמא גדולה היא, ולענין החליצה לא תחלוץ עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו, יעוי"ש. מבואר דגם רש"י מפרש דעיקר