נזר הקודש - נדה קלו

שיש לו, ובאופן שההנאה כבר הלכה בלא"ה לא שייך ברכה, - ושאני זה מברכת המצות דלא באה הברכה מפני ההנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. א שם, במשנה תינוקות שהביאה שתי שערות או חולצת או מתייבמת. - גמ' וכיון דתנן חייבת בכל מצות האמורות בתורה או חולצת או מתייבמת למ"ל, ומשני לאפוקי מדרבי יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אשה בין גדולה ובין קטנה קמ"ל, - וקשה הא האי דינא מבואר לעיל מ"ח דתנן בא סימן התחתון דהיינו שתי שערות חולצת, אבל קודם שהביאה סימנים אינה חולצת. - וא"כ למה אשמעינן עוד פעם לאפוקי מדרבי יוסי. - ונראה דאילו מהא דתנן לעיל הוי אמרינן דזהו מדרבנן. וגם רבי יוסי מודה בזה מטעם דחייש למיעוט שמא תמצא איילונית, והיינו דר' יוסי חייש למיעוט כמו ר' מאיר, וכמו שכתבו התוס' ביבמות ס"ז. אמנם במשנה הכא דשנה התנא חייבת בכל המצות האמורות בתורה וא"כ מיירי התנא לפי דין התורה, ובזה שנה התנא לאפוקי מדרבי יוסי דסבר דקטנה מדאורייתא חולצת. ב והנה יש לעיין מדוע מדייק התנא דגם להתייבם צריכה שתי שערות, ולפי המבואר הוא ג"כ מדין התורה, ותמוה. - והנה מצד ההיקש אשה לאיש. הנה זה ניחא לשיטת התוס' דקטן אינו ביבום. אבל לשיטת רש"י וזהו גם שיטת הרמב"ן דיבם קטן קונה ביבום מדאורייתא וכתבנו לעיל מזה. וא"כ כיון דקטן בר יבום, א"כ גם קטנה מדוע אינה מתייבמת. ג והנה הרמב"ם בפר"א מהל' יבום וחליצה הי"ז פסק וז"ל וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם ליבם אותה מייבם, אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק, יעוי"ש. וקשה הא מבואר הכא במשנה הסתמית דמקשינן אשה לאיש. ולכן כמו שאינו מייבם כך אינה מתייבמת.- והנה בדוחק אפשר לומר דכוונת הרמב"ם דמתייבמת היינו דמותר לייבם, אבל עדיין אינה קנויה לו לאשה עד שתגדיל. - וזה נראה כוונת רש"י ביבמות ס"א ע"ב ד"ה ואינה חולצת וכו', אבל מתייבמת ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום, יעוי"ש, ומשמע דכוונת רש"י דהמצוה תקויים לכשתגדיל, ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם. - וממילא הא דשנה התנא הכא דבעינן שתי שערות גם להתייבם, הכוונה עצם המצוה דיבום שהוא הקמת השם מקוים כשתביא שתי שערות. ד אבל קשה אם באמת מצד ההיקש אשה לאיש אין קטנה בת יבום היאך יכול לייבם, והלא כיון דליכא מצות יבום. א"כ הרי היא כאשת אח שלא במקום מצוה. - ויש לומר דאיסור אשת אח הותר אצלו באשה זו, וכיון דבא עליה במקום הראוי להקמת שם אין בזה איסור, רק יש בזה חסרון קיום המצוה אבל איסור אין כאן. ה שם, שאעפ"י שבנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת. - והקשה ריב"ן בתוס' וכי לית ליה מתניתין דיבמות ואי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו שמיאנו, - ביאור הדברים כתב המהר"ם וז"ל פירש משום דכיון דחמותו היה ע"כ כבר ילדה מבעלה הראשון לכך אי אפשר לומר שמיאנה באחיו של יבם שמת עכ"ל, וכוונתו בזה שכתב שכבר ילדה מבעלה הראשון, משום דאין לומר שהיא בתו של אחיו שמת, דא"כ אין כאן יבום כיון שהניח בת אין כאן יבום, ולהכי מוכרח לומר שהיא בת מאיש אחר. - אבל דבריו תמוהין דהרי יצוייר שהיתה בתו של אחיו, אבל מתה בחיי אחיו. ועכשיו שמת אחיו הרי הוא בלא בנים כיון שהבת מתה בחייו. - ואשתו של אחיו נופלת ליבום, והיא חמותו, ולאחר מיתת אשתו ג"כ אסורה עליו משום חמותו, ואפילו להני תנאי דסברי דחמותו לאחר מיתת אשתו אינה בשריפה אבל כרת איכא, עי' בסנהדרין ע"ו ובמהרש"א שם, - וכן פוסק הרמב"ם בפרט"ו מסנהדרין הי"א, - ועוד קשה לפירושו של המהר"ם דמיירי שנישאת לאחיו המת שכבר היה לה בת מאיש אחר, א"כ לא שייך לדון עתה בדבר המיאון לפי מה דקיי"ל ביבמות י"ב דבנים הרי הם כסימנים, יעוי"ש, וא"כ הרי היא גדולה, וצ"ע. - ומצאתי אח"כ בס"ט שהעיר בזה. ו והנה הרמב"ם בפר"ב מאישות ה"ט כתב וז"ל הבת שילדה אחר י"ב שנה אעפ"י שלא הביאה סימנים לא תחתון ולא עליון הרי זו גדולה. בנים הרי הם כסימנים עכ"ל, מבואר דרק כשילדה אחר י"ב שנים אז אמרינן דבנים הרי הם כסימנים, אבל כשילדה בתוך הזמן דהיינו קודם י"ב לא הוי בנים כסימנים. - וסבר הרמב"ם דיצוייר לידה גם בתוך הזמן. - ושיטת הרמב"ם דתוך הזמן כלפני הזמן. ולהכי כשם שלא מהני סימנים תוך הזמן. הנה גם בנים לא הוי כסימנים בתוך הזמן, ולהכי מדייק הרמב"ם שילדה אחר י"ב שנים. - וכן כתב הה"מ שזהו דעתו בפרי"ט, יעוי"ש. והנה לפי"ז יש מקום לדברי המהר"ם. - שילדה בת מאיש אחר דהיינו קודם י"ב שנה, ונישאת לאחיו המת והיא בת מיאון. וזהו כוונת הריב"ן בתוס' שהקשה דמשכחת חמותו ממאנת. - ועל זה תירצו בתוס' דר' ישמעאל לא סבר המשנה דיבמות. ז אמנם להרמב"ם תקשה דלדבריו מצינו חמותו ממאנת. והה"מ הקשה בזה, וכתב דהרמב"ם סבר דלאחר לידה אינה בת מיאון, יעוי"ש. - והיינו דלא סבר כר' ישמעאל אלא כסתם משנה דיבמות. ח ע"ב, אמר רב חסדא ולגירסת הב"ח רב אשי עד שיהיו שתי שערות במקום אחד. - והנה הרמב"ם בפר"ב מאישות הי"ז כתב וז"ל שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה, יעוי"ש. והיינו שמפרש הרמב"ם דבמקום אחד שאמרו היינו מקום המיוחד שהוא במקום הערוה. - והקשה הרמב"ן בחידושיו דהרי בשמעתין משמע דאפילו ביד וברגל או בגבה, יעוי"ש. - ומרן בכס"מ העיר בזה שכתב הרמב"ם אח"כ וצריכות להיות במקום אחד, מה בעי בזה אם כוונתו לומר במקום הערוה כבר כתב מקודם, ואם לומר שגם במקום הערוה בעינן במקום אחד. זו מנין לו, יעוי"ש. - וראיתי במעשה רקח על הרמב"ם מביא שו"ת מהר"ר בצלאל אשכנזי דף ס"ז מביא בשם הרשב"א שתמה על הרמב"ם שכתב דשתי שערות האמורות בכ"מ צריך שיהיו במקום הערוה, ונראה לו שמפרש יד ורגל כינוי לאותו מקום עליונו ותחתונו ושכך מצא מפורש לתלמידו רב יוסף עקנין ז"ל בשם פירוש הר"ח ז"ל וכו' ומסיים בטעמא דמסתבר הוא