נזר הקודש - נדה קלה

סתמא לאכילת אדם, ולא בעי מחשבה לאדם, ורק לגבי טו"א שאני כמו שכתבנו לעיל. א ע"ב, משנה, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. - מבואר דעיקר סימן טהרה לדגים המה הקשקשין ובזה פריך בגמ' ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר, - כיון דלא מעלה ולא מוריד הא דסנפיר, והיינו דסנפיר לחודיא בלא קשקשים נמצאים בדגים טמאים ג"כ. - ומשני יגדיל תורה ויאדיר. ב והנה תניא בתו"כ פ' שמיני אין לי אלא המרבה בקשקשים וסנפירים כגון קיפונות, מנין אפילו אין לו אלא סנפיר אחת ואין לו אלא קשקשת אחת ת"ל סנפיר וקשקשת ע"כ. - והרמב"ם בפר"א ממ"א הכ"ד וז"ל ומי שאין לו קשקשין החופין את כולו מותר אפילו אין לו אלא סנפיר אחת וקשקשת אחת הרי זה מותר עכ"ל. - והנה ע"כ אין לפרש להתיר בסנפיר אחת דהרי מבואר שיש דגים טמאים שיש להם סנפיר. ועיקר סימן טהרה הוא הקשקשת. - וא"כ למה בעינן הא דסנפיר. - ואפשר לומר דכיון דאין לו אלא קשקש אחת אין לסמוך על זה רק אם יש לו גם סנפיר אחת. אבל לפי"ז קשה מאי פריך הש"ס למה כתבה תורה סנפיר. ומשני משום יגדיל תורה ויאדיר, וקשה הלא בענין סנפיר שהוא לסימן באופן שאין לו להדג אלא קשקש אחת, דבזה בא הסנפיר לברר על הקשקש שהוא סימן טהרה. ג אמנם יש לפרש דהא דשנה התנא כל שיש לו קשקשים יש לו סנפיר. - היינו שאין במציאות של הבריאה קשקשין בלא סנפיר. - וממילא גם כשיש קשקש אחת בהכרח יש לו גם סנפיר, והתנא בתו"כ שנה סנפיר לא מטעם דבעינן סנפיר לסימן, אלא מפני שכן הוא המציאות. - ועוד דבא להשמיענו דלא תימא כיון שאין לו רק קשקש אחת דליבעי סנפירין הרבה במקום הקשקשין, על זה משמיעינו דסגי בסנפיר אחת אבל כן הוא במציאות הדבר. - ומזה ראיה לדברי הט"ז בסימן פ"ג סק"ג שכתב שאי אפשר להמצא בעולם דג בקשקשת בלא סנפיר. יעוי"ש. - ולפי"ז הפירוש בתו"כ דנקט סנפיר אחת מטעם שכן הוא המציאות. וקמ"ל דלא בעינן יותר אף במקום שליכא רק קשקש אחת כמו שכתבנו. - אבל לפי"ז תקשה ג"כ מאי פריך למה כתבה תורה סנפיר. והלא בעינן להורות דאף במקום דלא הוי אלא קשקש אחת מ"מ סגי בסנפיר אחת. ד לכן נראה יותר לפרש כפירוש הראשון שכתבנו דבאופן שאין לו להדג רק קשקש אחת אין לסמוך על זה רק אם יש לו גם סנפיר. - והיינו דקשקש אחת אפשר דמתרמיא גם בטמא, אבל אם יש לו גם סנפיר אז סמכינן על הקשקש. - והנה ר' יהודה בתו"כ שם אמר דבעינן שני קשקשין. - וע"כ דסבר דקשקש א' אפשר דמתרמי' לסמא. אבל ב' קשקשין הוי סימן טהרה בבירור ולא בעינן לסנפיר שיעיד על הקשקשת. או שסבר ר' יהודה דהסנפיר לא הוי סימן כלל גם בצירוף הקשקשת. - ובזה אתי שפיר דהסוגיא הכא אזלא אליבא דר' יהודה ולדידיה סנפיר מיותר. ועל זה מסיק הש"ס משום יגדיל תורה ויאדיר, אבל אליבא דרבנן דר' יהודה שם בתו"כ בעינן סנפיר להורות שהוא בא במסייע להדג שאין בו אלא קשקש אחת, וכמו שכתבנו. - והביאור בזה דאעפ"י שסנפיר לא הוי סימן טהרה לסמוך עליו לחודיא. מטעם שיש דגים טמאים ויש להם סנפיר, אמנם כיון שרוב דגים טהורים המה בסנפירים, להכי הוי סימן בדג שאין בו אלא קשקש אחת, הנה הסנפיר הוי עד מסייע לסימן טהרה. ה ובזה יש ליישב הא דהקשה בפליתי דאיצטרך סנפיר באופן שהוי ספק בקשקשים אם נשרו, ולשיטת הרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא, והיינו מתירין מספיקא. - אבל כשאין בו סנפיר בודאי הוא טמא, שזה מברר שלא היה לו קשקשים, יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דהש"ס פריך סנפיר למ"ל היינו לשיטת ר' יהודה דסבר דסנפיר לא הוי סימן, והרמב"ם סבר כת"ק דתו"כ, וכמוש"נ. ו אמנם נראה כי בלא"ה אין לומר ספד"א מה"ת לקולא הכא בסימני דגים, וגם הרמב"ם ע"כ מודה דהכא הוי ספיקא לחומרא. - וזהו מדאמרה תורה כל אשר לו סנפיר וקשקשת אותה תאכלו, הכוונה שיש לידע בבירור שיש לו סנפיר וקשקשת, ועי' בדר"ת סק"ג מביא כן בשם הגאון ישועות יעקב. ז וע"ד מה שכתב הט"ז שאי אפשר לקשקשת בלא סנפיר היינו שאינו במציאות, הנה הפר"ח בסק"ד השיג עליו, וכתב דבאמת יוכל להמצא דג שלם בקשקשת בלא סנפיר, אלא שעפ"י דין אנו אומרים שאם אין לו עכשיו עתיד לגדלם, או אפשר שהשירם ועתיד לגדול אחרים. יעוי"ש. - והנה לפי מה שביארנו התו"כ בפלוגתא דר' יהודה ורבנן מוכח כן. - וכמוש"נ לעיל. ח שם, במשנה, כל שיש לו קרנים יש לו טלפים. - מבואר דמי שאין לו טלפים דהיינו בהמה טמאה אין לו קרנים. - ומזה הקשו על הר"ן בר"ה שכתב דאין לתקוע בשופר של בהמה טמאה. והלא לא יצוייר זה דהרי מי שאין לו טלפים אין לו קרנים. - עי' מג"א סימן תקפ"ו. - והבאר הגולה תירץ דמיירי שילדתי בהמה טמאה והיוצא מן הטמא טמא. יעוי"ש. ונראה עוד דיצוייר לטמא שנולד מן הטהור לר' שמעון דסבר דטמא הוא הקלוט שנולד מן הטהור, ויצוייר שיש לו קרנים ופרסותיו קלוטות, - ואין להקשות דלפי"ז לא אתיא המשנה כר' שמעון, ומדוע לא קאמר הש"ס דלא אתיא המשנה כר' שמעון. משום דאיכא למימר דלא מיירי המשנה אלא בהווה בשכיחא, ודברי הר"ן הוא לר' שמעון, ואין זה רחוק לומר דכוונת הר"ן אליבא דר' שמעון, דהרי יש פוסקים כר' שמעון ומבואר אצלינו בספרנו נזר הקודש לבכורות. דף נ"ב, ריחני. פירש"י דאין טעון ברכה לאחריו דהנאה מועטת היא. - והנה המג"א בסימן רס"ז כתב בשם הכלבו משום דכשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו לכן אין מברכין ברכה אחרונה, יעוי"ש ביאור דבריו. דהוי זה כמו אחר עיכול המזון דאין מברכין ברכת המזון, וה"נ כיון שכשהפסיק מלהריח אינו מרגיש מהריח כלום. הרי זה כנתעכל ועברה ההנאה. - אבל לפי"ז קשה הא דקאמר הש"ס לאתויי ריחני לומר שזהו כוונת התנא דאמר יש שטעון ברכה לפניו ואינו טעון לאחריו. הלא כיון דבזה לא שייך ברכה שכל עיקרה באה עבור ההנאה