נזר הקודש - נדה קלד

לרבינו לפרש דמיירי בשמן הלא יש מי פירות הרבה לבד משמן. ה ונראה דהר"ח סובר דמי פירות ישנם גם בהכשר ובקבלת טומאה כשיטת הראב"ד. וא"כ הוקשה להר"ח מה מהני שנילוש במי פירות כיון שגם הם מכשריין. וישנם בקבלת טומאה, ואעפ"י שאינם בצירוף. אבל עכ"פ אין כאן חציצה באהל המת, וכמו שכתבנו לעיל. - להכי מפרש הר"ח דכוונת הש"ס שנילוש בשמן. - ודין השמן מבואר בתוספתא דטהרות פר"ב השמן לא אוכל ולא משקה. - והגר"א ז"ל מבאר וז"ל פירש אלא אם נתן לאוכלין הוי אוכל, ואם למשקין הוי משקה והיינו כשנתן בקדרה, אבל השמן בעצמו ודאי משקה הוא עכ"ל, והנה לפי"ז כשלש עיסה בשמן הרי זה נתן השמן לתוך המאכל כמו לקדרה ותורת אוכל על השמן הזה, ואינו במכשיר כיון שאוכל הוא ולא משקה. - ונראה שזהו ג"כ כוונת הראב"ד. א דף נ"א, טומאה חמורה אינה עושה כיוצא בה, תאמר בטומאה קלה שעושה כיוצא בה. והנה הא דאוכלין חוזר ומטמא אוכל הוא מדרבנן, ועי' פי' רש"י. - וקשה היאך דנין קל וחומר. מדברים שהם מדרבנן לדון ק"ו לדין דאורייתא. וצ"ע. ב שם, אמר רבא ומודה ר' יוחנן לענין מעשר דמחשבת חיבור שמה מחשבה, - והיינו מחשבה כזו לאפוקי ממחשבה קמייתא דמבהמה לאדם, אבל מחשבה לאדם בתחלה כגון הני דברים שסתמן למאכל בהמה, אבל חשב בשעת חיבורן למאכל אדם בזה הוי מחשבת חיבור מחשבה. וזה מבואר בהא דקאמר הש"ס הכא בהא דתנן הסיאה וכו' אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכה למימר, וזהו מחשבת חיבור, מבואר דמחשבת חיבור לאדם מתחילה הוי מחשבה, ורק אם בא להוציא ממחשבה קמייתא דלבהמה לא מהני אח"כ בחיבורן. ג והנה לענין טו"א משמע ג"כ דכיון דהכלל דכל שחייב במעשר מטמא טו"א, והנה אלו הכרשינין שעומדין גם לאכילה בשעת הדחק חייבין במעשר, הנה כן צריך להיות דסתמא הוי להן תורת אוכל לטו"א. - וקשה דלענין טומ"א כתב הרמב"ם בפר"א מטו"א ה"ט דאינן בטו"א רק אם ייחדן לאדם, וקשה מדוע לענין מעשר לא בעי ייחוד לאדם ולגבי טו"א בעינן שיהיו מיוחדין לאדם לאכילה. - והנה מרן הכס"מ מביא בשם הירושלמי דכיון דכרשינין מאכל בהמה ורק בשעת הרעב אוכלים אותם בני אדם להכי בעי ייחוד לטו"א. - אבל קשה מדוע לענין חיוב תרומה ומעשר נחשבין הכרשינין בחיוב מעשר אף בלא ייחדן לאכילת אדם. - ונראה דכיון דחיוב תרומה ומעשר בכרשינין לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא בירושלמי שלהי חלה דברעבון שהיה בימי דוד גזרו, אבל לטומאה לא גזרו, אמנם כיון שבשעת הדחק הוי מאכל אדם להכי לא הוי אוכל רק במחשבה לאדם. וזהו שכתב הרמב"ם אם ייחדן למאכל אדם. ד ויש לעיין אם מחשבת חיבור מהני בזה. והיינו אם ייחדן במחוברין אם מהני מחשבה, והיינו כיון דסתמא עומדין לבהמה, הרי זה כאילו היתה המחשבה לבהמה, ממילא כשייחדן לאדם במחובר לא מהני. או"ד כיון שעכ"פ לא היתה מחשבה בייחוד לבהמה מהני גם מחשבת חיבור. ה אמנם משמע בשיטת הרמב"ם דהכרשינין כיון דבשעת רעבון נאכלין לאדם הרי הם נחשבים למאכל אדם ולא מהני מחשבה לבהמה, וזהו מדכתב כל עיקר האי דינא דמחשבה לבהמה ונמלך לאדם גבי סיאה ואיזוב וכו' ולא כתב להאי דינא גבי כרשינין. והיינו דחלקן הרמב"ם לשני דינים, מבואר דגבי עולשין לא מהני מחשבה לבהמה, משום דהם בכלל אוכלי אדם, כמו שמבואר שם בפר"ב מתרומות ה"ב, יעוי"ש. - ולפי"ז תמוה טובא מדוע כתב בפר"א מטו"א ה"ט הכרשינים אם ייחדן למאכל אדם מתטמאין טו"א, וקשה כיון דסבר הרמב"ם דלענין מעשר לא מהני גם מחשבה דלבהמה לאפוקי מתורת אוכל אדם. וא"כ למה בעינן ייחוד לאוכל אדם לטו"א. ו ונראה דיש הבדל בין חיוב תרומה ומעשר לטו"א. והיינו דגבי מעשר סגי בזה שראוי למאכל אדם. והכרשינים כיון שבשעת הדחק נאכלים לאדם נקראים ראוי לאדם. - אמנם לטו"א אמרה תורה האוכל אשר יאכל, היינו אם עומד לאכילה. ולא סגי בזה שראוי לאכילה אלא בעינן שיהיה גם עומד לאכילה. - ויש לזה מקור הא דאיתא בפסחים מ"ה כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה, וכתבו התוס' אעפ"י שראוי לאכילה, כיון שאין מקיימין אותו לאכילה בטלה יעוי"ש. והנה התם דהוי אוכל גמור בעינן יחדה לישיבה, משא"כ כרשינין דלא הוי אוכל גמור מטעם שאין בני אדם אוכלין אותו אלא בשעת הרעבון בעינן ייחוד לאכילה, ומטעם זה יש לומר דאם יחדן לאכילה במחוברין הוי ייחוד גמור. - ומטעם זה חלק הרמב"ם הא דכרשינים מהא דסיאה והאיזוב מטעם דגם בלא מחשבה הם ראוי לאכילה. - לענין מעשר, וממילא לענין טומאה הוי ייחוד גמור. ז והנה בהא דעולשין לטומאה כתב הרמב"ם בפר"ג דטו"א ה"ג דמחשבת חיבור לאדם לא מהני. וע"כ דסבר דהני עולשין מיוחדין לבהמה, ואינן באוכלין דאדם. - דאם אמרינן שראוין הן גם למאכל אדם ע"כ הוי מחשבת חיבור מחשבה מעליא כמו גבי כרשינין. - וזהו דלא כהתוס' ד"ה שזרען שכתבו שסתמא לאדם קיימי או לתרווייהו. - ומטעם זה הוקשה להתוס' מהא דכל המיוחד למאכל אדם אינו יוצא מזה עד שיפסל מאכילת כלב. - ואח"כ הקשו מהא דחולין עולשין שלקטן והדיחן לבהמה וכו' כיון שסתמן לאדם קיימו יעוי"ש. סברי התוס' דהא דעולשין סתמא לאדם קיימו אבל הרמב"ם סבר דהא דעולשין סתמא לבהמה קיימו וצריכות מחשבה. ובזה מחשבת חיבור לא מהני. ח והנה אפשר לומר דלענין כרשינין תליא בפלוגתא באכילה על ידי הדחק אי שמה אכילה. ופליגי בזה בשבת ע"ו, ור' יוחנן סבר אכילה על ידי הדחק לא שמה אכילה. - נמצא דלר' יוחנן כרשינין דמיא לשארי דברים דבעי מחשבה לאדם. - וע"כ הא דנקט ר' יוחנן עולשין הוא הדין כרשינין, - לאו בני אכילה נינהו. - אמנם הרמב"ם סבר שם כמ"ד דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה, כמו"ש בפרי"ח משבת. - וזהו כמו שכתב הכס"מ דהרמב"ם גריס במקום ר' יוחנן רבי אושעיא ופסק כוותיה. ולהכי סבר דבכרשינין הם