נזר הקודש - נדה קלב

דאין לך שלא כדרך אכילתן יותר מזה, ומוכח מזה דאם אוכלה דרך פיו אפילו בשלא כדרך אכילתן יש טומאת ביה"ב, ורק דרך יציאה מיעטה התורה. ז והנה אעפ"י שפשוט הדבר דאכילה דרך יציאה הוי שלא כדרך אכילתו. - הנה כן מוכח ג"כ מהא דאיתא בחולין ק"ג ע"ב אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו מהו, יעוי"ש. וקשה מדוע בעינן חזר ואכלו והלא ההקאה בעצמותה הוי אכילה שנייה. - וע"כ דבזה ליכא למיבעי מטעם דהוי שלא כדרך אכילתן ובכל איסורי תורה כדרך אכילה בעינן ולהכי בעי רק אם חזר ואכלו. - וא"כ מוכח מהספרא דממעט אכילה דרך יציאה זהו משום דאכילה שלא כדרך אכילה פשיטא להתנא דמטמא טומאת ביה"ב. ח וכן יש להוכיח מהא דאיתא בירושלמי יומא פר"ו ה"ו אמר רבי יוסה נבלת עוף הטהור אין לה מחיצה אלו יש להן מחיצה, אמר ר' מנא נבילות עוף הטהור יש לה מחיצה מחיצה אדם הוא מחיצתה, דאל"כ אלו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף הטהור שמא מטמא בגדים, (כגירסת הקרבן העדה וזה עיקר ודברי הפנ"מ תמוהין). וביאור דברי הירושלמי שמפני שהקפידה תורה על אכילת אדם דוקא לטומאת בגדים להכי הרי"ז כמחיצה. - ולכאורה קשה מה ראיה היא הלא יש לומר דהא דאין אכילת כלב מביא טומאה על הבגדים שנושא בשעת הבליעה, זהו לא מטעם דחסר בזה המעיים של אדם שזהו כמו מחיצה, דלמא הטעם משום דחסר בזה אכילה, דע"כ אכילת כלב לא נחשב אכילה לפי כוונת התורה. וע"כ דאכילת כלב לא הוי יותר משלא כדרך אכילה לגבי אכילת אדם. - וע"כ מוכח מזה דלגבי דין טומאת ביה"ב גם אכילה שלא כדרך אכילתן נחשבה לאכילה, ואכילה כזו לא עדיפא מאכילת כלב, וע"כ עיקר הקפידא הא דאין הכלב מטמא בגדים הוא מטעם חסרון מחיצה. - והא דנקט הירושלמי כלב נראה דסמיך אדברי ריב"נ שאמר אף לכלב טמא. - ולהורות בא דלענין טומאת ביה"ב סגי גם אם ראוי לכלב, וכמו שפסק הרמב"ם בפר"ג מאבוה"ט הי"א. - ולהכי נקט התנא ריב"נ אכילה דכלב. וזהו גם כוונת הירושלמי. ולא סגי בזה שנפסל לאדם מטעם דיש טומאת ביה"ב גם בשלא כדרך אכילתן, ובזה שאני הא דטומאת ביה"ב מאיסור אכילה דנבלה, ואעפ"י שפוסק הרמב"ם בפרי"ד ממ"א גבי איסור דאם נפסל מאכילת אדם פטור על אכילתו, אמנם שאני לענין טומאה דבזה בעינן שיופסל מאכילת כלב גם כן. - ומיושב בזה מה שהקשה במנח"ח מצוה קס"א מדוע כתב הרמב"ם לענין טומאת ביה"ב עד שיופסל לכלב. יעוי"ש. - אבל לפי המבואר אתי שפיר דשאני לענין טומאה, וכמו שכתבנו. ט וכיון שמבואר דטומאת נבלות בביה"ב ישנו גם בשלא כדרך אכילתן תקשה מה שכתבנו לעיל לתמוה על התוס' דהקשו דלא תחול איסור נבלה על איסור מוקדשין. ותמוה דהרי נפק"מ לשלא כדרך אכילתן דליתא בהקדש. - אבל אפשר דהתוס' הכא לא סברי כהתוס' דפסחים. - ועי' בשאג"א סי' ע"ו שהרבה להקשות על התוס' דפסחים. י ומקור לזה נראה מהא דקאמרה הסוגיא בזבחים ע' לר"מ דבעינן תרי קראי חד לשיעור אכילה בכזית וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס, יעוי"ש. - וקשה מדוע לא קאמר דבעינן חד קרא שהוא בלשון אכילה לומר דבעינן אכילה כדרך אכילתן. משמע מזה דגם בשאוכל שלכדה"נ מטמא בביה"ב, והיינו דכיון דחידוש הוא הא דטומאת ביה"ב, להכי בעינן לימוד דבעינן שיעור כזית, ובעינן ללימוד דבעינן אכילה בכדי אכילת פרס, ומדלא אמרה תורה עוד קרא למעט שלא כדרך אכילתן, ממילא אית לן לומר דבאכילה שלא כדרך אכילתן ג"כ מטמא. - והא דלא מוקים הש"ס חד קרא למעט שלכד"א מלאוקמיה לאכילה דשיעור בכזית, או לאכילה דאכילת פרס. - זהו משום דזה יותר מסתבר לומר ללמד דבעינן שיעור כזית, וגם באכ"פ. - מלומר דבעינן בכדרך אכילתן דיותר מסתבר לומר דישנו לטומאה דביה"ב בשלא כדרך אכילתן כיון דעכ"פ איכא שיעור אכילה וגם בשיעור דאכילת פרס, - וא"כ מוכח מסוגיא זו דטומאת ביה"ב איכא גם בשאכל שלכד"א. - וזהו משום דכיון דחידוש הוא מטמא אף בשלא כדרך אכילתן וזהו מדליכא קרא למעט כמו שכתבה תורה למעט פחות מכשיעור, וביותר מאכילת פרס. - וזהו מקור להאי דינא, כמוש"נ. א גרסינן ב"ב י"ט ע"ב אמר ר' טובי' בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון וכו' ותיפ"ל דהו"ל דבר שהוא מקבל טומאה וכל דבר שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, שנולש במי פירות. ופירש ר"ח, הובא בתוס' כגון שמן, והקשו התוס' וז"ל ולא דק דשמן מכשיר הוא כדמוכח בפר"ק דשבת ושם קמ"ד דשמן חשיב משקה אלא דוקא מוהל היוצא מתחילה עכ"ל, ודברי הרבינו חננאל תמוה טובא דהלא משנה ערוכה בפר"ו דמכשירין מ"ד דשמן הוא מהז' משקין המכשירין. - ומה שכתב כת"ר דהכוונה של הר"ח מטעם דשמן אין לו כח לעשות חיבור. וכמו דתנן בטבו"י פר"ג מ"ה ירק של חולין שבשלו בשמן של תרומה ונגע בו טבו"י ר"א בן יהודה איש ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל כולה, רע"א אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו, - וטעמו של ר"ע משום דשמן אינו מחבר וממילא כמאן דמיפרת דמיא, וכוונת הר"ח לומר דממילא הוי האי רקיק פחות מכשיעור. - ומיושב בזה הא דהקשו התוס' שם ד"ה שנילושה מדוע לא מוקים דמיירי בפחות מכשיעור. - ולדברי הר"ח דנילושה בשמן ממילא הוי תמיד פחות מכשיעור עכת"ד. - הנה אין זה מספיק ביישוב דברי רבינו חננאל. דהרי סו"ס קשה מדוע דחק לאוקמי' בשמן. הלא כן הדין בכל מי פירות שאינן מכשירין אין עושין חיבור כמבואר שם במשנה הקודמת, וכן מבואר בידושלמי פר"ב דחלה דכל שנילוש במי פירות הרי הם כפרודים. - וגם אין לפרש דברי הר"ח נגד הבנת דברי התוס' בדברי הר"ח שהם הבינו שסבר הר"ח דשמן אינו מכשיר. וכן הבין הרמב"ן בחידושיו לב"ב. איברא דיש לפרש כוונת הר"ח ולומר דכוונתו לשמן קרוש וכמו שכתבו התוס' במנחות לרש"ש דשמן קרוש אינו מכשיר. - אבל אכתי תמוה מה דחשו לרבינו חננאל לכנס לדוחק דמיירי בשמן קרוש ומדוע לא ניחא