נזר הקודש - נדה קלא

וז"ל הלא תראה הגוזל להיותו מאכל אדם עם היות שנפסד ושב להיות נאות למאכל הכלב לבד אם חשב עליו יקבל טומאה, וזהו כוונת אמרו שכל מאכל אדם לא יוסר מלקבל טומאה עד שיפסול מלאכול לכלב עכ"ל. מבואר דמפרש הרמב"ם האי כיצד דבא לפרש הרישא. - אבל תמוה דהלא שיטת הרמב"ם דכל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה כמו שכתב בפר"ב מטו"א הי"ד. - אמנם ע"כ הכא כוונת הרמב"ם ללמדנו עד כמה מהני מחשבת אדם לשוויה אוכל. דכל זה הוא רק אם עדיין ראוי לאכילת כלב, אז מהני מחשבה לאכילת אדם לעשותו אוכל לקבלת טומאה. - אמנם אם גם נפסל מאכילת כלב. אז לא מהני מחשבה לאכילת אדם. - ומפרש הרמב"ם כל המיוחד לאוכל אדם, היינו גם מה שמייחדים לאוכל אדם עד שיפסול מאכילת כלב, דהיינו שטרם שנפסל מאכילת כלב, הוי ייחוד לאדם דין ייחוד ומקבל טומאה. - ובזה סרה מה שהשיג הראב"ד שם מהמשנה זו דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול הכלב, יעוי"ש. לא קשה להרמב"ם דמפרש המשנה דהכוונה רק לענין ייחוד דהיינו מאכל אדם שיופסד, ומהני מחשבה וייחוד לעשותו אוכל זהו רק באופן טרם שיפסל מאכילת כלב מהני מחשבה. - משא"כ בעצם הדין של אוכל משחת דהיינו בלא מחשבה, בזה סבר הרמב"ם דבעינן ראוי לאדם ממש ואתי שפיר דברי הרמב"ם ולא קשה עליו מהמשנה. - ולפלא על מרן שלא שם לב לפיה"מ אשר לפי פירושו בהמשנה ליתא להשגת הראב"ד, וכמוש"נ. א ע"ד הספק אם נבלה עוף טהור מטמא טומאת ביה"ב באכילה שלא כדרך אכילתן. - הנה לכאורה כיון דאמרה תורה בלשון אכילה כדכתיב לא יאכל לטמאה בה, משמע דבעינן דוקא דרך אכילה כמו בכל מקום שאמרה תורה בלשון אכילה דדינו בכדרך אכילתן. - או"ד כיון דהכא האכילה היא רק תנאי להטומאה. והביה"ב הכא הוי כמו נגיעה כשארי טומאה. ורק הכא בעינן שתהי' הנגיעה בביה"ב, והאכילה היא רק מפני שעל ידי האכילה באה לביה"ב. וא"כ גם באופן שבאה הנבלה לבה"ב בשלא כדרך אכילה ג"כ מטמאה. זהו מקום הספק. ב והנה לכאורה משמע דהטומאה דביה"ב קשורה עם האיסור נבלה ובאופן שליכא איסור נבלה ליכא טומאת נבלה. ובאכילה שלא כדרך אכילה דליכא משום אכילת נבלה לענין איסור נבלה, ליכא ג"כ משום טומאת נבלה. - והוא מהא דתניא בזבחים ס"ט ע"ב רבי יהודה אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים אבית הבליעה. ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל, נבלה אלא משום בל תאכל טמא. יעוי"ש. והיינו דכיון שלא חל איסור נבלה על איסור טמא להכי ליכא טומאת ביה"ב בעוף טמא. ולפי"ז באופן שאוכל העוף טהור בשלא כדרך אכילה דליכא משום איסור נבלה, ליכא ג"כ משום טומאת נבלה. - אבל יש לומר דכוונת רבי יהודה לא הוי משום זה דאין איסור חל על איסור. אלא שאני עוף טמא משום דליכא בו כל עיקר דין נבלה דלא הוזהרו משום נבלה בטמאים, וכן כתבו התוס' שם ד"ה רבי יהודה דדוקא עוף טמא משום דאין במינו משום בל תאכל נבלה. - ועכ"פ יש מקום לומר דבדין טומאת ביה"ב אינו מקושר הטומאה עם האיסור, ושפיר מצינו למימר דיש טומאת ביה"ב באוכל שלא כדרך אכילתן אעפ"י שאין בזה משום איסור נבלה. אבל יש בזה משום טומאת נבלות. ג והנה אם אמרינן דיש טומאת ביה"ב גם באכילה שלא כדרך אכילתן. - יש לעיין בהא דהקשו התוס' שם בזבחים תימה אפילו נבלה גמורה לא תטמא לר' יהודה דלא חייל אאיסור קדשים וכו', יעוי"ש, וקשה הא יצוייר באוכל שלא כדרך אכילתן דאין בזה משום איסור קדשים כמו שכתבו התוס' פסחים כ"ו ד"ה שאני היכל. - ובאופן זה שפיר חייל עליו איסור כמו שכתבו התוס' בשבועות כ"ג ד"ה דמוקי, יעוי"ש. וע"כ דסברי התוס' דבאופן שליכא איסור מוקדשים דהיינו בשלא כדרך אכילתן דליכא איסור הקדש, כן ליכא גם משום טומאת נבלות, אמנם נראה להוכיח מכמה דוכתי דיש טומאת נבלות ביה"ב גם בשלא כדרך אכילתן כאשר יבואר. ד איתא במנחות ע' בהא דכתב אפינקסא דאילפא ביצי נבלת העוף הטהור מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים מטמאין בגדים אביה"ב, ופירש"י מבפנים כגון אם הכניס פיו למעיה ואכלן בפנים מטמא בגדים אביה"ב כדין נבלת עוף טהור וכו' אלמא הוי אכילה ולא אמר בטלה דעתי, יעוי"ש, הרי מבואר דאכילה שלא כדרך אכילתן מטמא טומאת ביה"ב. - וכן כתבו שם התוס' וז"ל וקאמר שבפנים מטמאין בגדים אביה"ב אעפ"י שהם מאוסים ולא אורחי' למיכלינהו דלא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם יעוי"ש. - וא"כ מבואר מסוגיא זו לפירש"י ותוס' דיש טומאת ביה"ב אף שלא כדרך אכילתן. ה והנה הכא בהא דגוזל שנפל לגת וחשב עליו להעלותו לכותי טמא לכלב טהור. ר' יוחנן בן נורי אומר אף לכלב טמא אמר ריב"נ ק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה וכו' יעוי"ש. והנה נחזה אנן בהאי גוזל שנפל לגת ומת ע"כ הוי אכילה שלא כדרך אכילתן וביותר באופן שלא חשב עליו גם מחשבת אכילה, ופירש"י דמיירי באופן שלא ידע שזה הוא, וא"כ חסר מחשבה. - ואעפ"י שיש לומר דאכילה בעצמותה הוי מחשבה כמו"ש התוס' במנחות ס"ט. - אבל ע"כ דינו של ריב"נ מיירי אף באופן שתחב לו חבירו בביה"ב כמו שביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים דף פ"ז דף הספר. ובספרנו למנחות דף ק"ד דף הספר. וא"כ אין לך שלא כדרך אכילה יותר מזה וא"כ מבואר דיש טומאת ביה"ב גם באוכל שלא כדרך אכילה. ו וכן יש להוכיח מהספרא פ' אחרי דתניא שם יכול אם הקיאה תהא מטמא בגדים דרך יציאתה, ת"ל אשר תאכל בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה ע"כ. - והנה אם אמרינן דבעינן דרך אכילתן דוקא לענין טומאת ביה"ב. - א"כ למה לן קרא למעט דרך יציאתה. והלא ק"ו הוא דאם בכדרך אכילה דהיינו דרך פיו בעינן אכילה כדרך שבני אדם אוכלים. א"כ כש"כ דלא הוי אכילה כדרך יציאה ועוד