נזר הקודש - נדה קל

י והנה התוס' מתרצים שני תירוצים, חדא דמיירי שמתחלה היו מיוחדים לבהמה, והיינו שמעולם לא היה עליהם תורת אוכל אדם, עוד תירצו דשאני לענין הכשר דלא מהני הכשר לבהמה אף לאוכל אדם, והביאור בזה דכיון דבעינן הכשר לרצון הבעלים, הכוונה רצון לאוכל אדם, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים דף ס"ח דף הספר. - אבל עכ"פ נשמע מדברי התוס' דלענין תורת אוכל סברי דתוס' כשיטת הרמב"ם לענין טומאה, והיינו דכמו שסבר הרמב"ם לענין טומאה שיש הבדל בין לקבל טומאה לבין ביטול הטומאה. הנה כן סברי התוס' לתורת אוכל דיש הבדל אם נעשה אוכל אדם דבעינן נפסל מאכילת כלב, אבל לא נעשה אוכל אדם בזה שמתחילה לא היה ראוי רק לבהמה. - וזהו גם שיטת הראב"ד בפר"ב מטו"א. יא ע"ב, צריכות מחשבה לכשיתלשו קסבר מחשבת חיים לא שמה מחשבה. - והיינו דכמו דלא מהני מחשבה לגידולן בעודן במחובר מטעם דלא מהני מחשבה בשעה שאינו בקבלת טומאה משום דמחובר אינו מקבל טומאה. כן מחשבה לאכלין בבעלי חיים שאינן מקבלין טומאה אינה מחשבה. - ולכאורה לא דמיא להא דעולשין דהמחשבה היתה בתחלה לאכילת בהמה. - ולהכי גם כשנמלך עליהן לאדם לא מהני בחיבורן. - אבל אם חשב לאדם גם בחיבורין משמע דסבר ר' יוחנן דמהני, וא"כ אין ראיה מהא דמחשבה מחיים בנבלת עוף טהור. - והתוס' כתבו לעיל בחד תירוצא דשאני באופן שהיו מיוחדים לבהמה. - ואפשר שזה הוקשה להתוס' בזה שכתבו דמחיים לא חשב לאוכלה עד אחר שחיטה והרי מתה, יעוי"ש, וע"כ הביאור דכיון דמחשבתו לאכילה נתבטלה מטעם שמתה. והרי זה כאילו לא היתה מחשבה לאכילת אדם. - אבל אכתי קשה דלמא שאני גבי עולשין גרע מטעם המחשבה דלבהמה, וזה גרע מהא דנבלה דהוי כאילו חסר מחשבה. - ואפשר דכוונת רבא דאמר אף אנן נמי תנינא הוא מכח כש"כ דפשיטא דגבי עולשין לא מהני מחשבה דחיבורין. יב עוד קשה דלמא שאני התם גבי נבילת עוף טהור דלהכי לא מהני מחשבה דחיים משום דנשתנה לגריעותא דהיינו בזה שנעשית נבלה. משא"כ בהא דעולשין שלא נשתנה לגריעותא. - וא"כ אפשר דבאמת מחשבת חיים שמה מחשבה. וכמו כן מחשבת חיבורין שמה מחשבה באופן שלא נשתנה לריעותא. - ונראה דזה נמי הוקשה להתוס' וכתבו וז"ל אבל אי שמה מחשבה לא פקע שם אוכל מינה במה שנתנבלה עד שתפסוד מאכילת כלב עכ"ל, ביאור הדברים דאם אמרינן בכל מקום דמחשבת חיים שמה מחשבה, הנה ההשתנות הזה שנעשית נבילה, אין בכחה לבטל ממנה תורת אוכל. מטעם דכיון דנעשית אוכל פעם אחת שוב לא נפקע ממנה תורת אוכל עד שתופסד מאכילת כלב, ומזה מוכח דהמחשבה דאכילה בחיים בשעה שאינו ראוי לאכילה לית ממשא כלל. - וכמו כן מחשבה בחיבורין כיון שאינו ראוי עכשיו לאכילה לא נתפס מחשבה דאוכל וצריכה מחשבה מחדש. יג אמנם יש להעיר דזה ניחא לשיטת הראב"ד שכתבנו לעיל דסבר דכל שראוי לאדם מקבל טומאה עד שיופסד מאכילת כלב, אבל לשיטת הרמב"ם דסבר דלענין קבלת טומאה מתחילה בעינן ראוי לאדם כמו"ש לעיל בשמו. - א"כ מאי מייתי רבא ראיה מהא דנבלת עוף טהור. דמחשבת חיים לא שמה מחשבה, הלא איכא למימר דשאני התם דלהכי צריכה מחשבה משום דלאחר שנתנבלה ואינה ראויה לאדם שוב אינה בקבלת טומאה וצריכה מחשבה בכדי שתהיה ראויה לאכילה דאדם. - וא"כ אין להוכיח מזה דמחשבת חיים לא שמה מחשבה, וכן מחשבה דחיבורין. משום דאיכא למימר דשאני בנבילת עוף טהור דנתבטלה מחשבה קמייתא בזה שנשתנה הדבר דמעיקרא היתה אוכל ועכשיו שנתנבלה נעשית לאו בר אכילה לאדם וצריכה מחשבה כפי המצב ההווה, וצ"ע. יד והנה אפשר לומר דסבר הרמב"ם דיש הבדל באינו ראוי לאדם כזה שאינו ראוי מצד איסור, אבל בעצם הדבר ראוי הוא לאדם. - ולהכי אם אמרינן מחשבת חיים שמה אכילה. - הרי נתפסת היא בתורת מאכל אדם, והשתנות כזה שהוא מצד איסור גרידא אינו פועל לבטל המחשבה קמייתא. טו שם, רבי זירא אמר הכא בגוזל שנפל מן הרום עסקינן וכו' רב פפא אמר תרנגולתא דאגמא הוא, יעוי"ש, והנה מבואר דלר"ז ור"פ מיירי המשנה בהא דנבלת עוף טהור שצריכות מחשבה מיירי באופנים האלו אבל אם לא באופנים האלו אינה צריכה מחשבה, וע"כ דסברי מחשבת חיים שמה מחשבה. וא"כ הוא הדין מחשבה בחיבורין שמה מחשבה, ודלא כר' יוחנן. וכיון דקיי"ל בכל מקום הלכה כבתראי. - וא"כ תמוה שפסק הרמב"ם בפר"ג מטו"א ה"ג דמחשבת חיבור לא שמה מחשבה כר' יוחנן, ופסק ג"כ שם כנבלת עוף דצריכה מחשבה, וצ"ע. טז ואפשר לומר דהרמב"ם לשיטתו דסבר דבתחילה טרם קבלה טומאה אינה מתטמאה טו"א אלא בראויה לאדם. - וא"כ בנבלת עוף טהור אפילו אם אמרינן מחשבת חיים שמה מחשבה שאני הכא דנשתנה לגריעותא ובטלה מחשבה קמייתא. - וא"כ אין ראיה מנבלת עוף טהור לעולשין. - ולפי שיטה זו אין מקום לתירוצא דר"ז ור"פ. - וכיון שיש מקום לשיטת הרמב"ם מסוגיא דכריתות כ"א כמו שביארנו בספרנו שם. - ולפי"ז סבר הרמב"ם דאמוראי פליגי בזה. - וסוגיא דהכא ע"כ סברה דאם מחשבה מועלת בחיים שוב לא פקע עד שתופסל מאכילת כלב, ולשיטה זו אזלי הא דר"ז ור"פ. - אבל הרמב"ם לשיטתו אין לפרש המשנה דנבלת עוף טהור כמו אוקימתא דאמוראי, להכי פסק כסתמא דהמשנה דנבלת עוף טהור צריכה מחשבה בכל אופן. ופסק כר' יוחנן בהא דעולשין מקום דליכא מאן דפליג עליה. ואתי שפיר, כמוש"נ. א שם, ת"ר גוזל שנפל לגת וחשב עליו להעלותו לכותי טמא, לכלב טהור. - הנה משנה היא בטהרות פר"ח מ"ו דאיתא ברישא כלל אמרו בטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיופסל מאוכל כלב, וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שייחדנו לאדם, כיצד גוזל שנפל לגת וכו', וזהו הכיצד בא לפרש הא דכל שאינו מיוחד לאוכל אדם. - היינו דבעינן מחשבה לאוכל אדם. - והנה כתב הרמב"ם בפיה"מ