נזר הקודש - נדה קכט

ד"ה כל. - וע"כ צריך לומר דכיון דשאור ראוי לחמעא עיסה נקרא ראוי למאכל אדם לקבלת טומאה. ומטעם זה חייב גם במעשר. - ומטעם זה אתי שפיר הא דתניא בפסחים מ"ה כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה, וכתבו התוס' אעפ"י שראוי לאכילה כיון שאין מקיימין אותו לאכילה וכו' וע"כ הא דראוי לאכילה אינו כמו שהוא דע"כ שאור נפסל מאכילת אדם כמו"ש הרמב"ם והראב"ד בפר"א מחו"מ. - אמנם כיון שראוי להשאור לחמע בו עיסה הרי"ז נחשב למאכל אדם. - ג והנה איתא שם בפסחים ת"ר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טו"א בכביצה וכו' משום רבי נתן אמרו אינה מטמאה, - והנה פת שעיפשה הרי היא שאור, וכיון שלא נפסלה מאכילת כלב הרי היא ראויה לחמע בה עיסה כדאיתא שם לעיל לענין ביעור חמץ אשר מטעם זה חייב לבער. - וא"כ חזינן דאעפ"י שראויה לחמע בו עיסה. מ"מ נקרא נפסלה מאכילת אדם, ופשיטא לענין מעשר שפטור ומ"מ מטמאה טו"א, - וזה סתירה להכלל במשנתינו, - וגם קשה מהא דחולין דשאור מחויב במעשר. - וע"כ צריך לומר דבאמת שאור כל זמן שלא נפסל מאכילת כלב דין אוכל עליה מטעם שראויה לחמע בו עיסה, והא דקרי לו התנא נפסל מאכילת אדם היינו כמו שהוא בעין, אבל מדין אוכל לא נפיק מטעם שראויה לתקן בו עיסה. - ומטעם זה לא קשה להרמב"ם דסבר דכל שנפסל ממאכל אדם אינו מקבל טומאה משום דשאני הפת שעיפשה שעדיין עומד לאכילה ע"י עיסה. ד אבל קשה מדוע לא הביא הרמב"ם בהלכה לדין זה בפת שעיפשה שמטמא טו"א. וצ"ע. ה אמנם נראה דע"כ הרמב"ם מפרש הברייתא דמיירי שהפת בטומאתה ורבנן דאמרי מטמאה טומאת אוכלין הביאור שהרי היא עדיין בטומאה כל זמן שלא נפסלה מאכילת כלב. - והוכחה לזה בהא דאיתא שם כמאן אזלא הא דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסול מלאכול לכלב כמאן דלא כרבי נתן, - והנה הרמב"ם מפרש המשנה דמיירי באוכל שנטמא, ואינו יוצא מידי טומאה עד שיופסל מאכילת כלב. וכן איתא להדיא בפיה"מ להרמב"ם. יעוי"ש. - וא"כ לפי"ז היאך קאמר הש"ס דזה דלא כר' נתן. הלא איכא למימר דר' נתן שאמר אינה מטמאה. היינו דאינה מקבלת טומאה בתחילה. והמשנה מיירי שכבר נטמאת, וכמו שמפרש הרמב"ם. - וע"כ דהרמב"ם מפרש דהברייתא מיירי שהפת היא בטומאתה מקודם. ורבי נתן דאמר אינה מטמאה סבר דהטומאה הלכה לה. אעפ"י שעדיין לא נפסלה מאכילת כלב. ועל זה קאמר הש"ס שפיר דהמשנה דלא כרבי נתן. - והנה לפי"ז שפיר הא דלא הביא הרמב"ם לדינא הא דהפת שעיפשה כיון שדין זה כשאר אוכל שנפסל מאכילת אדם. ולא נפסל מאכילת כלב שעדיין עומדת בטומאתה. - והנה לפי"ז אין יתרון להפת שעיפשה דזהו שאור. משארי אוכלין שנפסלו מאכילת אדם. - ובזה שראוי האי פת שהוא שאור לחמע בו עיסה אין בזה יתרון לענין קבלת טומאה. ואינה מקבלת טומאה, אעפ"י שלענין מעשר הרי זה פת גמור להתחייב במעשר. ו והנה לפי"ז לכאורה יש להעיר דהלא מצינו דיש חיוב מעשר אעפ"י שאינה בטומאת אוכלין. וקשה לפי הכלל המשנה דכל שחייב במעשר מטמא טו"א. - אבל יש לומר דשאני מעשר מטעם שהשאור החייב במעשר לא בא החיוב מטעם שהוא שאור, ומפני שלא נפסל עדיין מאכילת כלב. אלא העיקר בזה מפני שנתחייב במעשר מקודם. - והחיוב לא נפקע טרם שנפסל מאכילת כלב. - ובאופן זה גם גבי טומאת אוכלין כן הדין לשיטת הרמב"ם. - עוד בזה לפי מה שמבואר לקמן דכוונת התנא על המין ואינו נוגע להפרטים באיזה אופן נקרא אוכל. ז וכמו כן הא דאיתא בגמ' לאתויי מאי לאתויי בשר ודגים וביצים. - והנה בהא דבשר דחשיב הש"ס שאינו במעשר ומקבל טו"א. - וקשה הלא יש בשר שחייב במעשר, והוא מעשר בהמה. - והקשו בזה הרשב"א והריטב"א ותירצו דהכוונה על בשר חיה דלקמן אמרינן דמין קתני, יעוי"ש, והביאור דיש במין בשר דליכא בחיוב מעשר, וישנו בטו"א. - וא"כ ה"נ איכא לממיר דמין קתני היינו אעפ"י שלפעמים יצוייר חיוב מעשר וליכא טו"א, אבל מין אוכלין הוא כן דכל שיש בו חיוב מעשר יש עליו תורת אוכל לטו"א. ח תוס' ד"ה שזרעו מתחלה לבהמה, משמע דסתמא לאדם קיימי או לתרווייהו ואפ"ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו. ואע"ג דאמרינן בכריתות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב, יעוי"ש. - והביאור בדבריהם דשם מבואר דכל זמן שראוי לבהמה תורת אוכל עליו. - וא"כ גם כי זרען לבהמה לא נתבטל מתורת אוכל, והרי הוא כמו שראוי לאדם ג"כ. - אמנם לשיטת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל אתי שפיר מטעם שמפרש דזה מיירי לאחר שנטמא לא פקע הטומאה עד שיפסול מאכילת כלב, אבל קודם קבלת הטומאה אינו ראוי לאדם אלא לבהמה אינה בקבלת טומאה, ובזה אתי שפיר הכא כיון שזרען לבהמה, וליתא באכילת אדם אינה בקבלת הטומאה. ט והנה התוס' תירצו דכיון שזרען לבהמה אין עליה שם אוכל ולא היה שם גידולים מעולם לאדם יעוי"ש. - וקשה הא כיון דסברי התוס' דאכילת כלב הוי חשיבה אוכל לקבלת טומאה. וא"כ גם כי זרען לבהמה עדיין תורת אוכל עליה. - וע"כ דסברי התוס' דלענין תורת אוכל בעינן ראוי לאכילת אדם. - ולא נפקע ממנו תורת אוכל עד שיפסל מאכילת כלב, אבל כשלא ירד לתורת אוכל, לא מהני לקבלת טומאה. וזהו כמו הכא כיון שזרען לבהמה ולא ירד לתורת אכילת אדם. אינו בקבלת טומאה. - ולזה הקשו התוס' אח"כ מהא דחולין קכ"ח עולשין שלקטן והדיחן לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות הכשר שני, הקשו דכיון דמעיקרא הוי אוכל אדם שוב לא פקע תורת אוכל ממנו עד שיפסל מאכילת כלב. אבל בהדחה לבהמה ע"כ לא נפקע ממנו תורת אוכל, והיינו כיון דעכ"פ חזיא לבהמה הוי תורת אוכל על העולשין.