נזר הקודש - נדה קכח

וא"כ היאך אמר התנא כללא דכל הכשר לדון כשר להעיד. יעוי"ש. - הנה מה שמחליט דטריפה כשר לדון אפילו דיני נפשות זה לא נכון. דהרי מבואר בסנהדרין י"ח דלמי שאין דנין אינו יכול להיות דיין מטעם קשוט עצמך וכו' יעוי"ש, וכיון שכן כיון דלא מצינן למידן לטריפה מטעם חסרון עדים שאינם בהזמה מטעם דגברא קטילא בעי למיקטל, וכיון דליתא בדינא אינו יכול למידן לאחריני, - וא"כ אתי שפיר המשנה כל הכשר לדון כשר להעיד, וגם טריפה בכלל דלענין דיני ממונות ישנו בשילום דמים, ושייך בזה הזמה ג"כ. וכשר טריפה להעיד, וגם לדון, ובדיני נפשות אינו בעדות, ואינו בלדון ג"כ. ב איברא דישנו לטריפה ודיינינן ליה כמו בהרג לפני בי"ד או שרבע בפני בי"ד ולא בעינן לקבלת עדות כדאיתא בסנהדרין ע"ח. - אבל זה ליתא והיינו דכיון דליתא בדינא דקבלת עדות פסול להיות דיין, ושאני בפני בי"ד שהוא מפני ובערת הרע וגו'. ג דף נ', רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. - ביאור הדברים דכיון דחזינן דכשר גמר דין בלילה. להכי יש להכשיר סומא באחד מעיניו גם להתחלת הדין. והטעם בזה משום דסומא באחד מעיניו רואה יותר מבלילה אצל כל אדם, - והנה התוס' בסנהדרין ל"ד הקשו דאכתי איכא למימר דשאני אצל כל אדם דילפינן מדכתוב ושפטו את העם בכל עת אבל לענין סומא מקשינן ריבים לנגעים והניחו בתימא. יעוי"ש. - אבל הנכון בזה כמו שפירש הראב"ד והובא בחדושי הר"ן לסנהדרין שמפרש דמדמכשרינן לילה לגמר דין משמע דלא מקשינן ריבים לנגעים ודלא כר"מ, וממילא אתכשר סומא באחד מעיניו בין לתחילת דין בין לגמר דין דמהיכי תיתי למיפסליה, יעוי"ש. - אבל אכתי קשה היאך נכשיר סומא גם לתחילת דין, הנה שם בר"ן מבואר יותר בזה. ד והנה התוס' בד"ה ורבי מאיר כתבו דגם סומא בשתי עיניו כשר לרבנן, יעוי"ש. - תמוה טובא דהא כיון דפסול לעדות אפילו במה שראה מקודם וכמו שהוכיחו התוס' מסוגיא דב"ב קכ"ח, וכיון שכן היאך כשר לדון הא תנן כל הכשר לדון כשר להעיד, הא כל הפסול להעיד פסול לדון ג"כ. - דאל"כ אלא אמרינן דסומא בשתי עיניו אעפ"י שפסול להעיד, כשר לדון הלא היה להתנא למיתני דיש פסול להעיד וכשר לדון. ומוכח דע"כ זה ליתא. - והנה יש לדחות משום דהמשנה אתיא כר"מ דפוסל גם סומא באחד מעיניו. - ואידחיא מהלכה. - אמנם ע"כ כל זה קאי אסיפא הא דתנן ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון. - אבל הרישא ודאי הלכתא היא ולית מאן דפליג בהא, וראיתי אח"כ בחדושי הר"ן לסנהדרין שהוכיח כן דסומא בשתי עיניו פסול לכו"ע, יעוי"ש, וא"כ דברי התוס' תמוה. - ואפשר שסברי התוס' דהרישא ג"כ אליבא דר' מאיר אזלא, ולכן אין לדייק מזה לפסול סומא בשתי עיניו לדידן. אמנם לדינא נקטו הפוסקים רובם ככולם דסומא בשתי עיניו פסול. וכמוש"נ. ה תוס' ד"ה ורבי מאיר היא, וא"ת למאי קאמר לאתויי סומא ופליג מתניתין אסתמא דסנהדרין. לימא לאתויי אוהב ושונא הכשרין להעיד ופסולין לדון כדאמר בפר' זה בורר לרבנן דר' יהודה, יעוי"ש. - וקשה הא יש לומר דאוהב ושונא בדיעבד דיניהם דין והגהת הרא"ש שם סבר כן לדינא, והב"י כתב בסימן ז' דמדברי הרמב"ם משמע דמסכים לדעת הגהת הרא"ש. - וע"כ דסברי התוס' דאוהב ושונא שדנו אין דיניהם דין גם בדיעבד. - וזהו כפסקו של הרמ"א. ו והנה גם מהרמב"ם בפיה"מ יש לדייק שסבר דגם בדיעבד אין דיניהם דין. - והוא דכתב וז"ל ואשר חייב שלא שם הש"ס זאת המשנה באוהב ושונא אשר הוא כשר להעיד כפי סברת חכמים ופסול לדין. להיותו ענין נעתק במהרה, והוא שישוב השונא אוהב וישוב תיכף על ענין האמצעית. יעוי"ש. - הרי חזינן דהרמב"ם מקשה ג"כ מדוע לא מוקי הש"ס באוהב ושונא, - וע"כ דסבר הרמב"ם דגם בדיעבד אין דינו דין. - ותירוצו משום דלא שייך בזה לומר פסול כיון דבנקל יכול להתהפך ומשונא נעשה אוהב. וא"כ מבורר דדעת התוס' והרמב"ם כדעת הרא"ש דגם בדיעבד אין דיניהם דין. ז והנה התוס' מתרצים דלהכי לא נחית הש"ס לאוקמיה להסתם משנה באוהב ושונא משום דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרין, יעוי"ש, ותמוה דמה מהני הא דכשרים לכל העולם. הלא גם קרובים לבעלי דינים ג"כ כשרים לכל העולם. ובתוספי הרא"ש כתב משום דלשארי אנשים כשרים לדון. וגם זה תמוה מה מהני הא דכשרים לשארי אנשים כיון דלשארי אנשים אינם לא אוהבים ולא שונאים. אבל להם שהם אוהבים או שנואים להם במה יוכשרו, ואפשר דכוונת התוס' דכיון דלשארי אנשים כשרים הם להכי גם להם דיניהם דין בדיעבד, ולהכי לא חשיב הש"ס פסול זה בכוונת התנא. - ובעיקר הדבר מדוע משונה זה מפסול קרובים דכשרים הם לעלמא, ולקרוביהם אינו דין גם בדיעבד. - ומצאתי בתומים שהעיר בזה, ודחק שם. ח אבל נראה בכוונת התוס' והתוספי הרא"ש כפשוטו, והיינו דסברי דהש"ס מפרש כוונת התנא דכשר להעיד ואינו כשר לדון היינו בפסול כזה שפסול הוא מצד עצמו פסול הגוף, וממילא בפסול כזה הוי פסול לכל העולם אבל לא מיירי התנא בפסול כזה שאינו פסול הגוף אלא הפסול הוא מטעם סיבת האנשים ולזה מוקי הש"ס בסומא שפסול זה הוא פסול הגוף, ופסול הוא לכל העולם וזה ברור בכוונתם. - וממילא אין לדייק בדבריהם להכשיר בדיעבד, וכיון שהקושיא מוכיח לפסול גם בדיעבד. הרי זה סיוע לדין הרמ"א. א משנה, כל שחייב במעשרות מטמא טו"א, ויש שמטמא טו"א ואינו חיוב במעשרות, והנה האי כללא דכל שחייב במעשר הרי הוא אוכל לטמא טו"א. - ומשמע כל שנפסד מאוכל לקבלת טומאה דהיינו שאינו ראוי למאכל אדם. פטור ממעשר. ב ויש לעיין לשיטת הרמב"ם בפר"ב מטו"א דבשנפסל ממאכל אדם אינו מקבל טומאה. - והנה שאור ע"כ נפסל מאכילת אדם א"כ אינו מקבל טו"א ומ"מ חייב במעשר כדאיתא בחולין ו' אינו חושש לא משום מעשר. וזה קאי אשאור כמבואר הכא בתוס'