נזר הקודש - נדה קכז

טז תוס' ד"ה לאתויי ממזר, וא"ת ואמאי לא קאמר לאתויי בעל מום דפסול בדיני נפשות וכו'. ונראה דאם הוי אמר לאתויי בעל מום לא הוי ידעינן גר וממזר דכשרים לדיני ממונות. - משום דהוי אמרינן דפסולים מק"ו מחליצה דכשרים בהדיוטות ומ"מ גר וממזר פסולים לחליצה מהא דמיעטה תורה מבישראל כמבואר שם ביבמות, והנה בדיני ממונות דבעינן מומחין פשיטא דגר וממזר פסולין. - אבל עכשיו שאמרינן לאתויי גר וממזר פשיטא דבע"מ כשר מדחזינן דגם בחליצה כשר בע"מ כמו שכתבו שם התוס' בשם הר"ת דדוקא סומא בשתי עיניו מיעטה התורה מלעיני אבל סומא באחד מעיניו כשר, ומעתה אנו יודעין בק"ו שבע"מ כשר לדיני ממונות דאם בחליצה שגר וממזר פסולין ומ"מ בעל מום כשר, וא"כ בדי"מ שגר וממזר כשרים, פשיטא שבע"מ כשר. - ואפשר דסברי התוס' הכא דבע"מ פסול לחליצה, וא"כ ליכא למילף בק"ו לדיני ממונות ולהכי הקשו מדוע לא קאמר לאתויי בע"מ. - ומזה יש סמך להיש מחמירין הובא בסדר חליצה שלא יהיה בהם מום, יעוי"ש. דהיינו שכל מום פוסל בדייני החליצה ולאו דוקא מום בעין, ומדברי התוס' כמו שביארנו יש מקור לשיטה זו. - לכן יש להחמיר. יז וראיתי אח"כ בשו"ת נוב"ת חאה"ע סימן קנ"א מביא בשם שו"ת מהר"י מינץ שמחמיר בחליצה בכל המומין. - וכתב שזהו נגד הסוגיא דיבמות שם ק"א דיליף מדאיצטריך למעט סומין מכלל דלא בעינן סנהדרין. דאל"כ כל המומין פוסלין. וא"כ עכ"פ מפורש דבאמת לא בעינן סנהדרין ולא פסלי בהו מומין יעוי"ש, והנה ראיתי בסדר חליצה למהר"י מינץ כתוב וז"ל שמעתי ממורי שהאבי"ה מקפיד על אשר אין לו כי אם עין אחד שנאמר לעיני הזקנים עכ"ל, אבל לא מצאתי שמקפיד על כל מום, וההקפדה על עין אחד זהו כשיטת היש"ש. - והנה לפי מה שביארנו יש מקום להחמיר בכל מום לשיטת התוס'. - ואין זה פלא והיינו דאעפ"י דלא בעינן סנהדרין, אמנם כיון שהחמירה תורה בפגם משפחה וגם סומין פסולין. - מסתבר דיש להחמיר גם בסתם מומין. יח והנה בתוספי הרא"ש הקשה מדוע לא קאמר הש"ס לאתויי חלל דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדתנן דבעינן מן המשיאין לכהונה. - ומתרץ משום דזה שמעינן ליה מלישנא דמתניתין, יעוי"ש. מבואר דסבר דחלל פסול לנפשות מצד הדין. אבל הרמב"ן מביא שם שיש דוחין דרק בקביעות אין מושיבין חלל בסנהדרין לנפשות. - אבל כשר הוא לנפשות. יעוי"ש. - והנה לשיטת התוס' דחלל פסול לנפשות. - יש לעיין היאך הדין בשלא נודע שהוא חלל. ואח"כ נודע שהוא חלל אם דינו דין. - ולכאורה תליא בהא דפליגי במכות אם מתה כהונה או בטלה כהונה, יעוי"ש. ואפשר דשאני הכא כיון שהיה בצירוף הסנהדרין וצ"ע. יט תוס' ד"ה חדא לאתויי גר. אע"ג דאין אמו מישראל, היינו שנעשה גר מעצמו, ותימה דבפ' החולץ אמרינן דרבא אכשר לרב מרי בר רחל ומנייה פורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ליה. - ותירצו דיש הבדל בין לגר חבירו שלא בעינן אמו מישראל, ובאופן זה מיירי, - והתם ביבמות מיירי לענין לדון ישראל, ובזה בעינן לגר כזה שאמו ישראלית, כמו הא דרב מרי בר רחל יעוי"ש, וקשה באופן שאמו ישראלית הלא הוא כישראל דעלמא דהרי קיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וישראל מעליא הוא, ולא בעי גירות כלל. - ולכאורה נראה מזה שדעת התוס' כשיטת הפסקי תוס' בקדושין ע"ה דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר היינו שלא הוי ממזר, אבל בעי גירות. ועיין במהרש"א שם. - אמנם לדינא מבואר דכשר הוא בלא גירות, וזה מבואר בבכורות מ"ז דמחויב בפדיון בכור, וע"כ דישראל מעליא הוא. ועי' בשעה"מ בפרט"ו מא"ב ה"ג שמיישב הסתירה ברש"י שהעיר המהרש"א, ועי' בפ"ת אה"ע סי' ד' אות א'. והנה הריטב"א מקשה הכא קושיא זו דבאמו ישראלית ישראל גמור הוא. - וכתב דאפשר לפרש דמיירי בגר שבא על בת ישראל, יעוי"ש. (ביאור הדברים דנכרי הבא על בת ישראל שאז הולד כמוה משום דאין הולד מתייחס אחרי האב כלל וכמאן דליתא דמיא. - אמנם בגר שבא על בת ישראל, כיון שאביו הגר ישראל מעליא הוא, והבן מתייחס אחריו דין הולד כדין גר. ובגר כזה מרבה להיות כשר לדון דיני ממונות). אבל הקשה הריטב"א דלפי"ז היאך קאמר הש"ס דבא מטיפה פסולה. - וכתב הריטב"א דהכא מיירי שאין אמו מישראל. ומ"מ כשר לדון את חבירו הגר בדיני ממונות ופסול לדיני נפשות אפילו לחבירו הגר. ואפילו אמו ישראלית, עכת"ד. כ והנה יוצא מדברי הריטב"א חידוש דין בגר שבא על בת ישראל דין הולד כדין גר. ולדון דיני נפשות פסול הוא, - אע"ג דבת גר כשרה לכהונה, וא"כ הרי הוא מן המשיאין לכהונה, ומ"מ פסול לנפשות להיות דיין. וצ"ע. כא שם, בא"ד בתוס' מביא בשם פירש הקונטרס ביבמות דלדון חבירו גר. כשר גם לנפשות. ראיתי בריטב"א שם מקשה הא אפילו לדון שור למיתה בעינן סנהדרין כשרה, יעוי"ש. - והנה משמע מדברי הריטב"א דאפילו שורו של הגר במשפט של הריגה צריך סנהדרי כשרה. - אבל לפיה"ק דסבר דגר כשר לדון לחבירו הגר גם לנפשות, דאז כשאנו דנין בדבר שורו תליא בבעי' דגמ' סנהדרין מ"ו לענין שורו של כהן גדול אי לבעלים דידיה מדמינן או לבעלים דעלמא. ולפי"ז אפשר לומר דאם גר כשר לדון חבירו הגר לנפשות, דאז גם לשורו כשר. - וע"כ כוונת הריטב"א להקשות משור דעלמא דבעינן סנהדרי כשרה, וא"כ לא גרע הגר משור דעלמא דבענין סנהדרי כשרה. והסברא בזה דלא גרע אדם מבהמה. - אבל סברת רש"י דעיקר הדין דבעינן לנפשות דיינים מיוחסים לישראלים מיוחסים נאמרה. - וממילא למיוחסים שבישראל בהמתם המה כדין הבעלים מטעם ההיקש שהוקשו הבעלים והבהמה להדדי כדכתיב השור יומת וגם בעליו, וממילא לגר שאמו ישראלית גר כשר לדינו היינו גר כיוצא בו, ובהמתו כדין הבעלים. וכמוש"נ. א שם, משנה, כל הכשר לדון כשר להעיד. - והקשה בע"ל הרי איכא טריפה דכשר לדון, ואינו כשר להעיד, מטעם דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה,