נזר הקודש - נדה קכד

מכניס פסול למי חטאת, מוציא כשר למי חטאת אפילו בכלי חרס שמקבלת טומאה מיירי לאחר שקידשו המים והאפר ונתונים בכלי להזות על הטמאים, ואינם מקפידים מה שנתונים בכלים המקבלים טומאה. - ונתן הרמב"ן הטעם משום דלא איכפת לן גם בנגע שרץ בהמים המקודשים. ד אבל יש לעיין עצם הדין דהמי חטאת אינם מקבלין טומאה. - והלא גם על זה דברה תורה למשמרת למי נדה חטאת היא. - ומה שכתב הרמב"ן כדאמרינן בעלמא. - לכאורה לא אדע מקומו איה. - והנה הריטב"א כתב ג"כ כמו שכתב הרמב"ן וגם הוא לא כתב המקום הזה כדאמרינן בעלמא איה זה דאמרינן בעלמא. - ובחדושי הרמב"ן הנדפסים מחדש המגיה כתב שלא מצא מקום זה. ה והנה לכאורה יש לדון כן מהמשנה דפרה פר"ט מ"ב נפל לתוכה שקצים ורמשים ונתבקעו או שנשתנו מראיהם פסולין. - וכן כתב הרמב"ם בפר"ט מפרה הי"א וז"ל מים מקודשים שנפל לתוכן שקצים ורמשים ונתבקעו או שנשתנו מראיהן פסולין. והנה הרמב"ם קורא מים מקודשין היינו לאחר שנתערבו עם המים והאפר. כמו שכתב בפר"ו ח"א. - ומדלא מפליג בין שקצים ורמשים המטמאים לאינם מטמאים משמע דגם השרצים המטמאים במותם כמו הכא דנתבקעו. - ומכל זה אין בזה משום טומאה אלא פסולין מטעם אחר, - ומזה יש למצוא מקור לדיני של הרמב"ן והריטב"א. - אמנם בתוספתא דפרה פר"ט מדייק וחשיב אלו שאין בהם טומאה כמו דג וצפרדע וכדומה, וע"כ המשנה מיירי ג"כ באופן זה, וצ"ע. ו והנה אדרבה משמע דגם במים המקודשים שייך טומאה, והוא הא דאיתא בחגיגה כ"ג פעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת בספינה בירדן וכו'. - והנה שם איתא מעבירין מים מקודשים בספינה בים הגדול וכו' שלא גזרו וכו'. - וכן איתא ברמב"ם מים מקודשים שהוא לאחר שנתערבו המים והאפר ומ"מ חששו לטומאה. - והיינו דאם ליתא טומאה כלל באלו המקודשים, לא שייך לדון בזה כלל אודות הטומאה. - וגם מהא דכתב הראב"ד בפר"י ה"ב דהיה"ד פוסל. שהוא ג"כ משום טומאה. - ועי' זבחים צ"ג וצ"ע. ז ע"ב, היה טורד טיפה אחר טיפה בידוע שכונס משקה. - והנה לכאורה שזהו לדברי הכל. וא"כ תמוה מדוע לא הביא הרמב"ם בפרי"ט מכלים בדיקה זו, - ואפשר לומר שזהו ג"כ דברי רבי יוסי. - והת"ק שהם חכמים בסתם לא סברי להאי בדיקה, להכי לא סבר לה. - ויש לדייק מלשון רש"י שפירש כלומר וזו נמי בדיקה, ומשמע שר' יוסי קאמר לה שמוסיף עוד בדיקה. ח שם יש בו עצם ואין בו צפורן מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. הנה בבכורות מ"ה פריך הש"ס ממנפ"ש אי אבר הוא באהל נמי תטמא ואי לאו אבר הוא במגע ובמשא נמי לא ליטמי. - ויש שני אוקימתות. חדא משום עצם כשעורה נגעו בה. וחדא אוקימתא גזירה שאינה נספרת אטו נספרת, יעוי"ש. ונפק"מ דאם בשביל עצם כשעורה הוי טומאה דאורייתא הא דטומאת מגע ומשא, ואם בשביל גזירה לא הוי אלא טומאה דרבנן, - והנה יש לומר דשניהם שייך בזה דלמ"ד שהוא מטעם גזירה מדוע לא ניחוש משום עצם כשעורה ויש בה טומאה דאורייתא. - ויש לעיין דהרמב"ם פסק בפר"ב מטו"מ ה"ז שטומאה בזה מדברי סופרים. וקשה מדוע לא ניחוש לעצם כשעורה שהוא מדאורייתא, - ויש לומר לפי מה שכתבו התוס' הכא בד"ה יש בו וכו' שהקשו אמאי מטמא במגע כשנוגע בבשר ואינו נוגע בעצם וכו' דיש לומר דגזרו חכמים אטו לפעמים דיש בעצם כפול. וזהו מטעם יד, יעוי"ש, ביאור הדברים דעפ"י רוב אין בעצם כפול, רק יש במגע גזירת חכמים. - נמצא דגם בשביל טומאת העצם לא הוי אלא טומאה דרבנן גרידא. - אבל עדיין קשה מטומאת משא שמטמא אפילו כשעורה. ומדוע לא ניחוש לה והיא טומאה דאורייתא גם לשרוף עליה תרומה וקדשים. - וע"כ צריך לומר דרב פפא שאמר משום גזירה סבר דכיון שאינה נספרת אין בה אפילו טומאת משא, ופליג אמ"ד דמשום עצם כשעורה נגע בה דסבר דעצם זה ג"כ מטמא כשארי עצמות מן המת דמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ורב פפא סבר דכיון שאינו נספרת אין לה גם דין עצם מן המת, והרמב"ם פוסק כר"פ. - אח"כ ראיתי ברגמ"ה שם מפרש כן דר"פ סבר שאין לה טומאה כלל מדאורייתא, ופסק הרמב"ם כר"פ שהוא בתרא. ט אמנם רש"י בד"ה מטמא במגע פירש וז"ל אין בו צפורן לא הוי אבר, ומיהו מטמא במגע ובמשא כדין עצם כשעורה שהרי יש בו עצם עכ"ל. משמע מזה דסבר רש"י דאעפ"י שאין בו תורת אבר, אבל לא גרע עצם זה משארי עצם שבמת. - משמע דזה הוי לכו"ע גם לר"פ, דאל"כ מה זה דחק רש"י לפרש דלא כר"פ שהוא בתרא. - ואפשר דסבר רש"י דהא דלא מוקי ר"פ משום עצם כשעורה, - הוא כמו שכתבו התוס' משום דכיון דלטומאת מגע בעינן שיהיה העצם כפול. - וממילא גם טומאת מגע הוא מדרבנן משום דרוב פעמים אין ביתר אבר שאין בו צפורן כפול. ומדלא מפרש רב בדבר טומאת מגע אם יש בהעצם כפול. להכי מפרש דסבר רב שהטומאה הוא מדרבנן, אבל עדיין קשה דלפירש"י איכא טומאת משא שהוא בודאי דאורייתא, לפי פירושו ור"פ סבר שהוא מדרבנן לגמרי, לכן יותר נכון כפירושו של רגמ"ה דלר"פ אין בזה טומאה כלל. - וזהו שיטת הרמב"ם ודברי רש"י הכא צ"ע. א משנה, כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות, ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות, ומפרש בגמ' לאתויי ממזר וגר. - ויש לעיין היאך הדין בעניני אישות כמו גיטין וקדושין אשר תצא מזה לנפשות אם ממזר ראוי לדון בזה. ב והנה התוס' הקשו דהכא משמע דגר כשר אע"ג דאין אמו מישראל, מהא דאיתא ביבמות מ"ו דרבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל מטעם דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא