נזר הקודש - נדה קכג

מסתמא כבר בא תחתון, יעוי"ש. אבל אם בדקו לתחתון ולא מצאו. - אז לא סמכינן על העליון כלל, - ואפשר וקרוב הדבר דסבר הרמב"ם אליבא דר"מ כלשון השני שבתוס' דהעליון לחודא לא מהני כלל גם לאיסורים. והרי זה כמו סימן העליון באיש שאינו סימן כלל. - ובע"כ צריך לומר דר"מ סבר דבאיש לא הוי העליון סימן כלל, דאל"כ אלא הוי סימן באיש א"כ כש"כ דהוי סימן באשה. - וזהו שכתב הרמב"ם בפיה"מ. - אבל ע"כ כל זה אליבא דר' מאיר, ועל זה מסיים שם בפיה"מ ואין הלכה כר' מאיר. - אמנם לרבנן דסברי דבאשה הסימן העליון מעיד על הסימן התחתון. - וכיון שלפעמים נמצא גם באיש הסימן העליון אמרינן ג"כ דמעיד על התחתון, וזהו שכתב דבאיש אם יש לו סימן העליון הרי זה עדות על התחתון. כן נראה בשיטת הרמב"ם בס"ד. יח והנה לר' מאיר דאמר דאפשר לעליון לבוא בלא התחתון. - ובלא בדקו לתחתון חייש לחומרא שמא לא בא התחתון ולא חולצת ולא מתייבמת. - אמנם בשבדקו לתחתון ולא ראו השתי שערות דלרבנן אמרינן דנשרו מפני שאי אפשר לעליון בלא התחתון, אבל לר"מ הוי ספק השקול. יט והנה תצא מזה נפק"מ לדינא גם לענין כתמים, והוא לפי מה שמבואר לעיל דגזרו על הכתמים משהגיעו לימי הנעורים, וכן כתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב. - וזמן הנעורים פירש"י שם שהביאה ב' שערות. או בת י"ב שנים ויום אחד ולא הביאה ב' שערות, יעוי"ש. וא"כ סבר רש"י דהגעת הימים בלחוד חוששין לה לכתמים. - אמנם דעת הרשב"א בתה"ב דאף אם היא בת י"ב שנים ויו"א ולא הביאה השערות לא גזרו עליה כתמים. - והיינו אם בדקוה ואין לה שערות אין לה כתם, ואין חוששין לשמא נשרו אלא גבי חליצה ומיאון היכא דאיכא ספיקא דאורייתא. כן מבואר דעת הרשב"א בב"י סי' ק"צ, ולזה הסכימו הטור והשו"ע. כ והנה לפי"ז יש לעיין בשיש לה סימן עליון להבת שהגיעה לשנים ולא הביאה שערות, דהיינו שבדקוה ואין לה שערות, דלרבנן מחזקינן לה לגדולה כיון שאי אפשר לעליון בלא התחתון. - אבל לר"מ ספק הוי, - וא"כ לענין כתם לרבנן חיישינן לכתמה. ולר"מ הוי ספק - וממילא לענין כתם הוי ספיקא דרבנן. וטהורה היא. כא והנה לקמן מ"ט פריך הש"ס פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, וקשה לפי מה שאיתא לעיל ט' דבדרבנן בשעת הדחק עבדינן כיחיד נגד רבים. וכן מבואר להלכה בחו"מ סימן כ"ה. - והנה איתא לעיל בסוגיא דכל זה דוקא בדלא איפסקה ההלכה בהדיא. אמנם אם איפסקא ההלכה נגד היחיד שוב אין אנחנו רשאים לסמוך עליו אף בשעת הדחק, - והנה לפי"ז יש לעיין בהא דפריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומדוע בא התנא לסתום כהרבים. והלא איכא נפק"מ רבתי דאם לא איפסק בהדיא כהרבים אז בשעת הדחק יש להקל כהיחיד. וכמו בהא שכתבנו לענין כתמים, אבל כיון שהתנא סתים בהדיא כהרבים. שוב אין לעשות כהיחיד אפלו בשעת הדחק. - והנה לפרש"י שמפרש דמשהגיעה לשנים לא משגיחין על השערות אתי שפיר דבנידון דידן דע"כ מיירי שהגיעה לשנים וגם הביאה סימן העליון, ובזה הרי היא בגזירת כתמים, אתי שפיר הכא משום דלא משכחת להקל לר"מ. - באיזה דחק. - אבל לשיטת הרשב"א והפוסקים דסברי כוותי' א"כ איכא נפק"מ לענין כתמים ולהקל בשעת הדחק כמו שאיכא ספק בשעשתה בטהרות וכדומה לזה. - ולפי זה הוי מזה ראיה לפירש"י, וקשה מזה על הרשב"א. - וביותר תמוה על השו"ע שהכריע בזה כהרשב"א והש"ך שם כתב דאפילו אתו ודאי מגופה כל שהוא שלא בהרגשה טהורה מאחר דאינו אלא מדרבנן, ולא גזרו בקטנה, יעוי"ש. - ולפי המבואר באופן שהגיעה לשנים ולא הביאה שערות הלא מוכח מסוגיא זו דגזרו על הכתמים וא"כ לא יצוייר איזה קולא להתיר בשעת הדחק לר' מאיר ולזה פריך הש"ס פשיטא, וא"כ פסק השו"ע תמוה, וצ"ע. א דף מ"ט, משנה, כיוצא בו כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא ויש שמוציא ואינו מכניס. - הנה המשנה בא ללמדנו שהכלי חרס שמוציא ואינו מכניס עדיין תורת כלי עליה ולא נטהרה מטומאתה, וגם מקבלת היא טומאה, וכן מבואר ברמב"ם פרי"ט מכלים ה"א העשוי למשקין משינקב מכניס במשקין. - וזה קאי על מה שכתב בתחלה שזה לענין להיטהר מטומאתן אם היה טמא, או שלא יקבל טומאה אם היה טהור, - ומטעם זה מבואר בגמ' מכניס פסול למי חטאת, מוציא כשר למי חטאת כיון שעדיין כלי היא. והנה הביאור כשר למי חטאת היינו לקדש בו שנותנין בהכלי מים ואפר פרה. וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מפרה ה"ו כלי חרס שנקב בכונס משקה אין ממלאין ומקדשין בו אבל אם ניקב במוציא משקה מקדשין בו, ב והנה הקשו התוס' והא דאמרינן ביומא שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה. - ביאור דבריהם אשר לא היו מקדשין כלל הכלי המקבלת טומאה והכא בכלי חרס שניקבה במוציא משקה תורת כלי עליה לקבלת טומאה ופסולה לקידוש לגמרי. - ותירצו דדוקא גבי כהן השורף את הפרה החמירו. יעוי"ש. - והנה נראה דיש לפרש דהתם מיירי מעשה פרה עד הקידוש. דהרי בקידוש ע"כ בעינן כלי כדכתיב בקרא, ובתוסי"ש ביומא מביא בשם רבינו שלמה כגון אסיפת אפרה שזה אינו קידוש. - (עיין בספרנו נזר הקודש למס' יומא). והכא מיירי בקידוש כמו שפירש"י הכא. וכן כתב הרמב"ם כדלעיל. ג והנה הרמב"ן כתב בשם י"מ שעד שלא נתנו אפר במים היו מעשיה בכלים הללו שאין מקבלין טומאה. אבל משנתנו אפר לתוך המים שוב אינה מקבלת טומאה כדאמרינן בעלמא מי חטאת שנגע בהם שרץ טהורין, וכיון שכן בכל כלים היו נותנין ואפילו בשל חרס ולכך פסלו מכניס. עכ"ל. - והנה לפירוש זה לא מיירי לקידוש, - משום דבשעה זו טרם שנתערבו המים והאפר עודם מקבלים טומאה. ורק לאחר שנתנו אפר לתוך המים שוב אינם מקבלים טומאה. אבל ע"כ כלי בעינן להזות מתוך כלי כדתנן בפרה פר"ה מ"ה ואין מקדשין ואין מזיק מי חטאת אלא בכלי. יעוי"ש. - וע"כ לפירוש זה הא דאיתא