נזר הקודש - נדה קכב

לאיש. - ואם לאו ההיקש דאשה לאיש כמו לר' יוסי דמכשיר קטנה לחליצה, הוי קטנה בת יבום ג"כ אפילו אם חיישינן בעלמא למיעוט, אמנם הכא אין לחוש מטעם הריבוי דיבמתו, ובזה אתי שפיר לר' יוסי דחייש למיעוט כדאיתא ביבמות ס"ז, אמנם הכא אין לחוש מכח הריבוי דיבמתו. אבל ר"מ דסבר דקטנה פסולה לחליצה מכח ההיקש דאשה לאיש, יש למעט גם מיבום לקטנה, - ובחששא דמיעוט לר"מ שהוא מדאורייתא אין לרבות יבום מיבמתו, זהו מה שנראה בביאור כוונת הרמב"ם בס"ד. יא ובזה יש ליישב גם דברי רש"י ביבמות ס"א שם שמפרש בדברי ר"א שאמר דאינה חולצת שהוא מטעם דאין מעשה קטנה כלום. וקשה מדוע לא פירש"י שהוא מטעם דאיש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, ובע"ל שם העיר בזה בצ"ע. יב אבל לפי מה שביארנו יש מקום לומר דאין להקיש אשה לאיש מטעם הריבוי דיבמתו. - ולהכי מוסיף רש"י דכיון דאין מעשה קטנה כלום, להכי מובן הדבר דלא היתה כוונת התורה לרבות מעשה קטנה כיון שאין מעשה קטנה כלום, וממילא אמרינן ההיקש דאשה לאיש, ואינה בת חליצה. יג ע"ב, דכו"ע מיהת אתחתון סמכינן, - היינו דלא סמכינן אעליון הקיש הכתוב אשה לאיש. - והנה ההיקש הזה מלמדנו שהושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. - אבל אין היקש למחצה, כן מפרש הריטב"א. יד מה איש תחתון ולא עליון. - וקשה היאך דנין אפשר משאי אפשר, ומצינו דפליגי בזה תנאי ביבמות מ"ו ועוד בכמה דוכתי. - וכתב הריטב"א דשאני היקשא דלכו"ע דנין אפשר משאי אפשר, ובמה מצינו או בגז"ש הוא דפליגי תנאי בהאי יעוי"ש. וקשה בהא דקאמר הש"ס ביבמות מ"ו, והתניא מנין לפסח דורות וכו', ולדברי הריטב"א מאי פריך דלמא שאני התם דהוי היקש. - איברא דהתוס' שם כתבו ג"כ דשאני היקש, והתם הוי היקש כמו"ש שם התוס', וכן מבואר במנחות פ"ב ולכך ס"ל לר"א דדנין גם משאי אפשר משום דאין היקש למחצה. וכן משמע שזהו שיטת הרמב"ם ג"כ והוא מהא דבפרי"ג מא"ב ה"ו פסק דאינו גר עד שימול ויטבול, יעוי"ש. וע"כ דלא יליף אפשר משאי אפשר דאל"כ ניליף מאמהות, והנה בפרט"ז ממעה"ק הט"ו פסק דפסח אינו בא אלא מן החולין, וזהו כר"א וע"כ משום דיליף מפסח מצרים, וע"כ דסבר הרמב"ם דשאני היקש משום דאין היקש למחצה ועי' בריטב"א מכות ה'. - והנה לשיטה זו שפיר כתב הריטב"א הכא דכיון דהוי היקשא שפיר דנין אפשר משאי אפשר. - אמנם תקשה להני דסברי דגם בהיקש אין דנין אפשר משאי אפשר, א"כ מנין שאין לסמוך על הסימן עליון באשה באופן שאין סימן התחתון, - ואפשר דהני תנאי סברי דלא אפשר לעליון בלא תחתון והיינו דליכא אפילו מיעוט. - והיינו דכל עיקר הא דבענין להקש הוא רק אם לא סברי הא דלא אפשר לעליון בלא תחתון, והיינו דאיכא מיעוטא דבא העליון בלא תחתון, אבל אם אמרינן דלא אפשר לעליון בלא תחתון, דאז אף אם בדקו לתחתון ולא מצאו, ע"כ תלינן לומר דנשרו, וכן משמע מהריטב"א שכתב בהאי דקאמר הש"ס דודאי אתא ומנתר הוא דנתר, כתב הריטב"א וז"ל פירש ודוקא היכא דאמר אי אפשר אבל כי איכא מיעוטא טפי תלינן במיעוטא כי בדקן ולא אשכחן, יעוי"ש. - מבואר דמאן דאמר לא אפשר לעליון בלא תחתון, תלינן בנשירה, ולהכי נראה דלהני דלא ילפי אפשר משאי אפשר, ולא ילפינן אשה מאיש אפילו מטעם ההיקש, ע"כ סברי דלא אפשר לעליון בלא תחתון, ואם בדקו ולא אשכחן לתחתון, סמכינן אעליון. ותלינן לתחתון דנשר. טו כתב הרמב"ם בפר"ב מאישות הט"ו וז"ל בן י"ג שנה ויו"א שלא הביא סימן שלמטה ונראו בו כל הסימנים של מעלה הרי זה ספק בין גדול לקטן, ואם לא נבדק מלמטה כיון שנראה בו סימני בגרות מלמעלה הרי זה בחזקת גדול עכ"ל. והנה יוצא מדברי רבינו שגם באיש יש סימנים בעליון, ותמוה טובא שזה הוי היפך הסוגיא דמבואר שאין לאיש סימנים בעליון. וזהו כוונת הראב"ד בהשגה, עוי"ש. - ולדעתי עוד יותר תמוה מדברי הרמב"ם עצמו לפי מה שכתב בפיה"מ וז"ל ומבואר שאין אצלינו סימן עליון אלא באשה לבד, כי אין לאיש סימן עליון עכ"ל. הרי כתב מפורש שאין לאיש סימן עליון, וא"כ היאך כתב בספר היד להיפך. טז והנה על עיקר הדברים שכתב הרמב"ם שאין באיש סימן עליון כלל, וכן כתב הראב"ד קשה לי טובא ממשנה מפורשת בכורות מ"ד דדין שוכבין כשל אשה חשיב שם למום באדם. - וכן פסק הרמב"ם בפר"ח מביא"מ ה"ט. - הרי חזינן דלפעמים יש סימן עליון גם באיש. - ואעפ"י שאין זה מן הרגיל, אבל כיון שיש במציאות א"כ מדוע לא אמרינן שזה מורה על גדלות באיש הזה. ואעפ"י שנחשב למום. אמנם טרם שבא לגדלות לא היו גדולים כל כך. - ואם הוי זה סימן באשה מדוע לא נאמר דהוי סימן גם באיש. - ועכ"פ חזינן דיש במציאות הסימן העליון. וע"כ כוונת הרמב"ם בפיה"מ שכתב שאין לאיש סימן עליון, הכוונה שאין זה נחשב לסימן, והיינו כי הדדין באיש אינו כמו הדדין שבאשה וזהו כי הדדין באשה מורה על סימן גדלות, ובאיש הדדין שלו הרי הוא כמו תלתל של בשר גרידא. יז ונראה עוד בזה דעיקר הדבר אם נחשב הסימן העליון באיש לסימן של גדלות תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן. - והיינו דלר"מ דסבר דלא סמכינן על סימן העליון באשה כלל. - ולא נחשב למאומה. - ובשהביאה סימן עליון בלא תחתון סבר ר"מ דלא תלינן בנשירה דתחתון. - וזהו דסבר דהסימן העליון יש לתלות לתלתל בשר בעלמא. ואין לו התקשרות של מאומה עם הסימני גדלות להעיד על סימן התחתון. והרי זה כמו שיש סימן עליון באיש שאינו מורה על סימן גדלות כלל. - כן הדבר באשה ג"כ. - והיינו דסבר ר"מ כי העליון באשה לא הוי סימן כלל. - ובאמת תקשה לפי"ז הא דהקשו התוס' לר' מאיר למה הוזכר סימן העליון כיון דלא סמכינן עליה, ותירצו דאיצטריך לענין עונשים וקדושין ומילי טובא דרוב פעמים תחתון אתי ברישא. וא"נ אי חזינן עליון