נזר הקודש - נדה יב

הכא דאיכא חזקה דטהרה, משא"כ התם דביומא דמישלם ששה חדשים אין בזה לא חזקת נערות ולא בגרות וכדפירש"י שם בקדושין, ונראה דכיון דסימני בגרות הוא גם כן שינוי הגוף, דהסימנים באים ע"י שינוי הגוף, וקודם שבאו סימני בגרות יש חזקה דגוף שעדיין לא נשתנה, וא"כ יש חזקת הגוף דטרם נתבגרה, ואעפ"י שאין כאן חזקת נערות להדיא, אמנם ע"כ אין כאן גם חזקת בגרות, והרי"ז כאילו יש כאן חזקה שלא נעשית בגרות, וא"כ שפיר הקשו התוס' דכמו שאמרינן הכא באשה השתא הוא דראתה מטעם הטהרה הקודמת, כן אית לן לומר התם השתא הוא דבגרה. לט תוס' ד"ה התם תר"ל וכו' הקשו אך קשה דאמר התם מנלן דאזלינן בתר חזקה וכו' וקשה דלמא התם שאני משום דליכא ריעותא וכו' וי"ל דמוכח היכא דבא כהן בסוף שבוע וראה והנה כהה הנגע ואיתרע חזקה ואפ"ה מטמאינן אדם הנכנס שם באותו שבוע וכו' יעוי"ש. והנה משמע מדברי התוס' דאם באמת היתה הנגע חסירה דאז אזלא הטומאה אף טרם שבא הכהן לטהר, - וקשה לפי המבואר בתוספתא פר"א דנגעים והובא ברמב"ם בפר"ט ה"ג דמצורע שנרפא בין מתוך הסגר בין מתוך החלט אפילו אחר כמה שנים הרי הוא בטומאתו עד שיאסר לו כהן טהור אתה יעוי"ש ואין לומר דשאני נגעי בתים דהרי מבואר דהוקשו זה לזה. - ויש לומר דנפק"מ באופן שאם יטהר אח"כ הכהן דאז ע"כ אין טומאה גם להנטמא טרם שבא הכהן. - וממילא אם אמרינן דהיתה הנגע חסירה בתוך שבעת ימי הסגר שאז לאחרי הטהרה של הכהן נתבטלה הטומאה מזה הנכנס גם כן. - משא"כ באופן שאמרינן חזקה דטומאת נגע שאז לא מהני טהרת הנגע לטהר את הנטמא, - והטומאה בטומאתו עד שיטהר עצמו, מטעם כיון שע"כ נטמא מקודם וחידוש דין הוא. א גמרא, ומ"ש ממקוה וכו' ומ"ש מחבית, ודמי חבית אמקוה וכו' מאן תנא חבית ר' שמעון דלגבי מקוה נמי ספיקא משוי לה יעוי"ש, והנה הרמב"ם פסק במקוה דהטהרות טמאות ודאי כמבואר בפר"י דמקואות, וזהו כרבנן דר"ש, ואילו בפר"ה דתרומות בדין חבית פסק דספק הוי, וזהו כר' שמעון. וכבר עמד בזה הרשב"א בחידושיו בתמי', יעוי"ש, וגם הריטב"א בחידושיו לקדושין יעוי"ש והמל"מ בפר"י דמקואות כתב ביישוב דברי הרמב"ם דפסק כתירוץ בתרא בסוגיא דהיינו האיבע"א דשאני סוף טומאה, והנה בטומאה דמצינו דעשאו הכתוב כודאי טומאת ברה"י, להכי הוי כודאי טומאה גם ברה"ר דהיינו בסוף טומאה. משא"כ גבי חבית דלא מצינו בשום מקום דהוי ספק כודאי. להכי לא הוי יותר מספק. אמנם דוחק הוא לומר כן דמה ענין הוא זה לזה דאם אמרה תורה ספק כודאי ברה"י, אבל אין זה שייכות לרה"ר עוד תמיהות יש בזה. ומצאתי בש"ש ש"ג פר"א עמד בזה טובא. יעוי"ש. ב ונראה לדעתי לפי"מ שמבואר פלוגתא דר"מ ורבנן באחד שנגע בלילה וכו' וחכמים מטמאין כשעת מציאתן. - והקשו התוס' והרא"ש מ"ש מהא דמשנתינו שאין אומרים כשעת מציאתן, ותירצו דשעת מציאתן דהכא אינו אלא לחומר סדרות יעוי"ש. - והנה הרמב"ם ע"כ סבר דדין גמור הוא כמבואר בפרי"ח מאבוה"ט הי"ד יעוי"ש.- והנה לפי"ז באופן שהיתה חזקה דמעיקרא יש כאן ספק גמור. וזה מבואר גם כן כדברי הרמב"ם שפסק בהא דנגע באחד בלילה דאם ראוהו חי מבערב הרי"ז ספק, והיינו מסני החזקה דמעיקרא. - מבואר דבאופן דליכא חזקה דמעיקרא אז אזלינן בתר השתא לגמרי. ובאופן שיש גם חזקה דמעיקרא אז הוי ספק השקול. - והנה לפי"ז מתפרשא שפיר הא דחבית דהוי ספק כיון דיש בזה חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא, אמנם בהא דמקוה סבר הרמב"ם דאין לדון בזה חזקה דמעיקרא כלל, והיינו כיון דעכשיו שחסר הוא, וא"כ אין זה מקוה כלל אלא מים בעלמא, ולא שייך לדון בזה ענין חזקה כיון שאין זה חפץ. ואין כאן על מה שיחול ענין חזקה, וא"כ אין כאן אלא סוף גרידא בלא התחלה ולהכי יש כאן טומאה ודאית, - וסברא זו מוכרחת אליבא דהרמב"ם גם ממקום אחר והוא בהא דפסק בפר"ו מביא"מ ה"י כהן שעבד ונמצא חלל וכו' ואם עבד לא חילל, וכתב מרן דמשמע מדברי הרמב"ם דגם עבודה שעבד לאחר שנודע כשרה, והיינו דכיון שרבתה תורה דאינו מחלל עבודה ה"ה גם לאחר שנודע יעוי"ש והנה קשה טובא מתא דקדושין ס"ט במעשה במגורה ביבנה וכו' ונמצאת חסירה כל טהרות שנעשו על גבה למפרע הי' ר"ט מטהר אמר ר"ט משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה. והקשו בתוס' דמאי משל הוא זה הא בב"ג אפילו נודע שפסול הי' בשעת עבודה אפי"ה עבודתו כשרה, ובמקוה כה"ג מטא למפרע אפילו לר"ט ותירצו דבתרתי פליגי וכו' ופליגי נמי במקוה יעוי"ש אמנם להרמב"ם דפסק במקוה דהטהרות טמאות למפרע א"כ אין המשל דומה, ומצאתי בשער המלך הלכות ביא"מ שעמד בזה. - אמנם לפי מה שביארנו אתי שפיר דבמקוה לא שייך לומר כמו שאומרים בהלל, יען דאין כאן עוד מקוה וכמאן דליתא לגמרי דמי, וא"כ מה שייך לומר בזה ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה. ואין זה ענין לכן כהן שנודע שהוא ב"ג, אבל עכ"פ בן כהן הוא, וכמובן. והנה סברא זו סבר הרמב"ם גם הכא דלא שייך לדון בזה החזקה דמעיקרא כלל, וע"כ הסוגיא דדמי חבית אמקוה מיירי אליבא דר' מאיר דלא סבר כשעת מציאתן כלל, וא"כ גבי חבית אין דנין אחרי שעת מציאת החומץ, וכמו כן במקוה אין דנין אשעת מציאה שאין כאן מקוה אלא אנו הולכין אחרי מציאת הענין כמו שהוא משעה הראשונה והוכרח הש"ס לומר מטעם תר"ל וכדומה לזה גם עוד סברות, אבל הרמב"ם לקושטא דמילתא שפיר פסק לנכח. עוד יבואר בזה בספרנו נזר הקודש למסכת ערכין במלואים. ג דף ג', ואיבע"א היינו טעמא דר' שמעה גמר סוף טומאה מתחילת טומאה וכו' והקשו בתוס' תימה דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקת טהרה וי"ל דגמר מתחילת טומאה היכא דליכא חזקת טהרה כגון ההיא דתינוק קדושין פ' וכו' יעוי"ש. - והקשה בגיוה"ש וז"ל ואני העני בדעת לא זכיתי לעמוד בסוד רבותינו דאטו ההיא מתניתין דעיסה מפורש בקרא הוא, ונקשה גם עלה היכי ילפינן מתחילת טומאה היכי