נזר הקודש - נדה יא

הרשות סיבה להטומאה להיולד. והיינו שהמקום סתר שבאשה רשות היחיד הוא כמו"ש התוס' בסוטה כ"ח ד"ה ברה"ר, וכן כתב הרא"ש בפיה"מ לטהרות פר"ד מ"ו דגופו חשוב רה"י אפילו הוא עומד ברה"ר, ובפיה"מ להרמב"ם כתב דהגוף אינו כרה"ר יעוי"ש, וכיון שמציאותו של הספק תמיד ברה"י, להכי החמירו מדרבנן לתת חומרא דרה"י לתרומה וקדשים. ל והנה הרמב"ן בחידושיו כתב דטומאת מעל"ע לא גזרו ברה"ר והוא מטעם דכמו שלא גזרו על דבר שאבד"ל, כן לא גזרו על רה"ר יעוי"ש אבל תמוה טובא היאך כתב היפך הירושלמי שכתב לדבר ברור שגם ברה"ר גזרו. - וביותר לפלא שמביא שם הי"א דסברי דגם ברה"ר יש טומאת מעל"ע מכח הירושלמי. ועל זה מסיים הרמב"ן ואין זה מחוור, יועי"ש. ואפשר דסבר הרמב"ן דשיטת הירושלמי גם בדשאבד"ל דספיקו טמא במעל"ע ולהכי מטמא גם ברה"ר. אבל ש"ס דילן דמטהר באבד"ל ע"כ רה"ר לא חמיר מיני'. לא והנה זה לשון הירושלמי מעל"ע שאמרו מגעה ברה"ר מהו נשמעיני' מן הדא וכו' ושאר כל הנשים טהורות בביאה, ומטמאות במגע הדא אמרה ודאי מגעה ברה"ר טמא עכ"ל. ומפרש הפנ"מ דמפני דקתני ודאי מגעה, משמע דספק טהור, אבל דבריו תמוהין טובא. - דע"כ גם ודאי מגעה בתוך מעל"ע יותר מספק לא הוי, וא"כ כשאמר הירושלמי ודאי מגעה ביאורו ספק טומאה. וע"כ התוס' שהביאו ראי' מהירושלמי דטומאת מעל"ע טמא ברה"ר הכוונה טומאת ספק מפני שלעולם ספק הוי, ועוד דאין חילוק בין ספק אחד לשני ספיקות בין ברה"ר ובין ברה"י וע"כ הביאור בירושלמי דמתני ודאי מגעה, הכוונה ספק במעל"ע שהוא טמא. ומזה מוכיח הירושלמי דגזרו גם ברה"ר. וא"כ תמוהין טובא מאיזה טעם כתב הרמב"ן להדחות. - איברא דדברי הירושלמי יש להבין איזה הוכחה יש מזה דמיירי ברה"ר הלא שפיר מתפרשא הברייתא באופן שהי' ברה"י. לב ונראה בביאור הירושלמי, - דהנה הא דעשו חז"ל מעלה וחומרה לתרומה וקדשים יש לפרש בשני אופנים. א) תורת מברר. ב) דין טומאה, תורת מברר כיצד היינו שהטילו חכמים טומאת מעל"ע עליה בתורת מברר לומר שטמאה היא לתרומה וקדשים בתורת הכרעה ובירור שטמאה היא. דין טומאה כיצד היינו שלא הכריעו חכמים על האשה מאומה. והיא בספיקה עומדת. ונפק"מ לענין רה"ר דאם אמרינן דתורת מברר נתנו בזה חכמים. א"כ אין לאחר בירור כלום. וגם ברה"ר תטמא טהרות, אבל אם רק דין טומאה נתנו בזה ע"כ על הטהרות הטילו הטומאה, והאשה בעצמה עומדת בספיקת. וממילא הנגיעה בטהרות ברה"ר טהור. - ומדתני בברייתא דאינה מטמאה בביאה שכוונה דבעלה אינו טמא משום בועל נדה. אבל ע"כ דין נוגע בטומאה יש עליו מדחזינן שלא הטילו על הבעל תורת בועל נדה להיות טמא נדה, ע"כ דין נוגע בטמאה דהיינו טומאת מגע נדה יש עליו. וכמו דמצינו גם בש"ס דילן הא דזעירי שטומאת מו"מ יש בזה. - ומזה מוכיח הירושלמי דסבר האי תנא דתורת מברר נתנו בזה. וא"כ מגעה ברה"ר גם כן טמא. לג ונראה דמזה שכתבנו יש מקור לדברי הרמב"ם בפר"ג מהל' מו"מ ה"ח דאינה מטמאה את בועלה למפרע משום בועל נדה אלא משום נוגע בלבד יעוי"ש וכן מתפרש דברי הרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"ג יעוי"ש, והיינו שכן מתפרש דברי התנא דאינה מטמאות בביאה משום בועל נדה. אבל טמא טומאת מגע טומאה. לד אמנם הרמב"ן לא סבר לההוכחה דהירושלמי מטעם דמצינו בש"ס דילן שמוכיח הש"ס דמעל"ע שבנדה מטמא מו"מ, ומ"מ לחולין טהורה, הרי ע"כ דלא אמרו חכמים בזה תורת מברר, דאל"כ מדוע טהורה לחולין. - והרמב"ן סובר דשיטת הירושלמי דגם לחולין טמאה מפני שתורת מברר נתנו בזה. אבל לש"ס דילן הלא נתנו בזה תורת מברר, - א"כ הרי היא עומדת בספיקא גם לענין טהרות, וממילא מגעה ברה"ר טהור. לה והנה דעת הרשב"א בחידושיו דבטומאת מעל"ע השוו בה הרשויות לתלות, ולא לשרוף, והוא משום דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא דברה"י טמא וברה"ר טהור וכו' יעוי"ש. - ביאור דבריו דע"כ תורת מברר נתנו חכמים בזה. - איברא דמה שכתב הרשב"א דהשוו בה הרשויות בכדי שלא ליהוו מילי דרבנן כחוכא, תמוה הלא מצינו גם בדאורייתא כן בהא דמסוכן בפר"ה דטהרות המסוכן ברה"י והוציאוהו ברה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו טהור יעוי"ש. - וכיון שיש כזה גם בדין דאורייתא שוב לא שייך לומר גם במלתא דרבנן שהוא כחוחא. - ואפשר לומר דכל זה שייך אם הוא דומה לסוטה דהיינו בטומאה דלהבא, ולא בטומאה דלמפרע דלא נלמד מסוטה, דבאופן דלמפרע כיון דלא נלמד מסוטה שייך הכרעה שהיא כעין בירור, גם מה שמחלק הרשב"א בין השינוי בא מצד המקבל יעוי"ש נדרש לביאור. דמה לי אם בא מצד המקבל או מצד הרשויות, כיון דמצינו דהרשויות מחלקות וצ"ע. - לו שם, כתבו התוס' ומיהו בדבר שאבד"ל טהור במעל"ע וכו' משום דדשאבד"ל לא גמרינן מסוטה. אלא גמרינן לטהר מדר"ג וכו' יעוי"ש. - והנה לכאורה מאי פריך שם בסוטה למה איצטרך דר"ג ולא סגי הלימוד מסוטה יעוי"ש. הא יש לומר דאיצטרך דר"ג לענין למפרע דלא גמרינן מסוטה. - אבל לא קשה משום דלענין דין תורה ליתא כלל טומאה למפרע מטעם דמוקמינן אחזקה. ולא הוי האי דינא אלא לחומר טהרות לתרומה וקדשים. לז שם, הקשו אך קשה לפי"ז מאי פריך להלל ממקוה נימא משום לבו נוקפו יעוי"ש. וקשה טובא, הלא ע"כ כל עיקר הסברא דלבו נוקפו לא שייך אלא אם הטומאה הוי דרבנן. אמנם לא שייך זה בטומאה דאורייתא וכשפריך הש"ס ממקוה. ע"כ הביאור דליהוי הכא באשה דין תורה למפרע כמו גבי מקוה שטמא למפרע מדאורייתא. וא"כ לא יספיק כלל הא דלבו נוקפו. וצ"ע. לח ע"ב, תוס' ד"ה השתא הוא דחזאי. ורב דאמר קדושין ע"ט הרי היא בוגרת לפנינו. ולא, אמרינן השתא הוא דבגרה יעוי"ש, - וקשה הא שאני