נזר הקודש - נדה קיט

הא דכתב הרמב"ם שם בה"ב וז"ל יראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו, ע"כ לאו דוקא ביתו אלא הוא הדין חצר, וסמך על מה שכתב אח"כ בהלכה ז' דבית וחצר שניהם שווים. - ומה שכתב שם בהלכה ב' אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו. - והנה לעיל בפר"ג ה"ג חשיב חצר בהדי הששה דברים, ע"כ כוונת הרמב"ם בשאר הששה דברים לבד מחצר. וביותר שיש גורסין שם בית במקום חצר, וע"כ כוונתו שאר ששה דברים היינו שארי הדברים מהששה. דהיינו לבד מבית, וחצר דינו כבית. ג והנה מה שכתב הרמב"ם וז"ל אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהן עכ"ל. הקשה מרן למה כתב אין לוקין מן התורה, הכי הו"ל למימר אין הטבל נקבע מן התורה אלא בכניסתו לבית. וממילא הוי משמע דינו למלקות, יעוי"ש. ד ונראה דסבר הרמב"ם דאעפ"י שאלו הנקבעים למעשר מדרבנן ואין באכילתן מלקות מן התורה עבור אכילה דטבל, מטעם שעדיין לא הוקבע למעשר מן התורה. - אבל איכא איסור אכילה גם מן התורה והוא איסור עשה. - והיינו דלאחר שהוקבע איסור טבל מדרבנן יש עליו חיוב מעשר היינו להכניס הפירות לראות פני הבית ולעשר כדין התורה שאמרה עשר תעשר, - דוגמא לזה הא דאיתא במכות י"ט אמר ר' יוחנן מאימתי חייבין עליו משיראה פני הבית, וכתבו התוס' וקשה דכיון שמקודם שראה המעש"ש פני הבית הכי נמי דמותר לאכול חוץ, א"כ למה הוזקק לפדות מעש"ש. ויש לומר דודאי ליכא לאו, אבל עשה איכא דכתיב וצרת הכסף בידך יעוי"ש, וכן כתב הרמב"ם בפר"ב ממעש"ש ה"ו וז"ל אינו לוקה מן התורה עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' כיון שנכנס למקום אכילתו ואכלו בחוץ לוקה, אבל אם אכלו קודם שנכנסו לירושלים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם עכ"ל. וכתב מרן שהוא מטעם ביטול העשה, וכמו שכתבו התוס' יעוי"ש. - וא"כ הכי נמי בכל מעשר שהוקבע איסור אכילתו מדרבנן, הרי זה נעשה קביעות למעשר. וחל עליו החיוב להביא לביתו בכדי שיחויב במעשר מדאורייתא ויקיים העשה. - אבל כשאוכל כמו שהוא הרי יש בזה ביטול העשה. דהרי ע"כ כוונת התורה שאמרה עשר תעשר היינו להביא הפירות לידי חיוב מעשר דאורייתא, ואם לא עשה כן יש בזה ביטול עשה והרי זה איסור דאורייתא. - וזהו שכתב הרמב"ם אין לוקין עליו, להורות דרק מלקות אין בזה, אבל עכ"פ איסור דאורייתא יש בזה. וזהו עבור ביטול העשה. - ויש לעיין לפי"ז אם עישר טרם שהוקבע למעשר מן התורה אם יש בזה ביטול העשה. והיינו דאעפ"י שקיים מצוה דמעשר עפ"י הקביעות דרבנן, אבל הרי ביטל העשה דמעשר עפ"י הקביעות דאורייתא. ואפשר שזה תליא אם דרבנן מועיל לדאורייתא דוגמא לזה מה שכתב המרדכי בקידוש היום בתוספת שבת דרבנן. - ויש לחלק, וצ"ע. ה והנה לפי מה שפירשנו בכוונת הרמב"ם ע"כ הני הקביעותא דרבנן לא הוי החיוב דרבנן לעשרן עתה רק חכמים אסרוה באכילה עד שיראו פני הבית ויעשר מעשר בחיוב גמור שהוא מעשר מן התורה. הנה בזה אתי שפיר הא דהקשה הריטב"א מדוע לא חיישינן דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור כדאיתא בפר"ק דיומא. ומתרץ דבית בבית מיחלף, וחצר בבית לא מיחלף יעוי"ש. אבל לפי מה שביארנו בשיטת הרמב"ם ע"כ לא תקנו רבנן בהני קביעותא דרבנן שיעשר בעודן בקביעות הזה, אלא חכמים חייבו להכניסו לראות פני הבית ולעשרן כדין התורה בקיום המצוה דמעשר כדין. - ואעפ"י שאם עישרן בעודן בקביעותא דרבנן מותר באכילה, אבל לא שייך בזה לחוש שלא יעשר מחיוב על הפטור, כיון שחכמים לא תקנו לעשר כמו שהוא עתה, - וכיון שאיכא עליו חיוב מצוה להכניסן לביתו ולעשרן שוב אין לחוש לשמא יעשר מן החיוב על הפטור, ואין זה דמיון להא דיומא. ו והנה לפי מה שכתבנו דסוגיא דידן סוברת דחצר דינו כבית למעשר יש להסתייע גם מהלשון המשנה דתנן איזהו חצר צורית שחייבת במעשר, ומדלא תנא הקובעת למעשר, כדתנן בכל מקום כמו שבת ומקח, וע"כ דסבר התנא דחצר ממש דינו כבית להיות חייב במעשר, - והנה הרשב"א בתשובה סימן תצ"ב כתב דחצר קובעת מן התורה במידי דלית לי' גורן. יעוי"ש, ולדבריו אתי שפיר המשנה, וזה הוי סיוע לדברינו. - וממילא כשאמר רבי הלכה כדברי כולן להחמיר, היינו דכיון דהוי פלוגתא דתנאי באיזה אופן נקרא חצר הוי ספיקא דאורייתא בעצם החיוב. - אמנם יש להעיר כיון דעכ"פ ספק הוי בכל הני אם זה נחשב לחצר. וא"כ מן הראוי להחמיר להכניס לראות פני הבית ממש. בכדי לקיים המ"ע דמעשר בשלימות, - וע"כ יש לפרש דברי רבי שאמר הלכה כדברי כולן להחמיר היינו רק שעושה קביעות לאיסור אכילה גרידא. - ובזה מדויק לשון הרמב"ם בפר"ד ממעשר ה"ח שכתב אי זו היא חצר הקובעת, יעוי"ש, ולא כתב כלשון המשנה שחייבת. - וזהו דלחומרא הוא רק לענין קביעות. - אבל יש לקיים להכניסם לחצר שהוא שמור לכל הדיעות שאז דינו כבית, או להכניסם לבית ממש, וכמוש"נ. ז אח"כ ראיתי בריטב"א ב"מ שם שמתרץ לרבי ינאי הא דתנן דחצר מחייבת במעשר, היינו דהחצר שהכלים נשמרים בתוכה בית מיקרי, יעוי"ש. והנה לפי"ז יש מקום לומר דזהו שאמר רבי כולן להחמיר משום דהוי ספיקא דאורייתא. ח משנה, בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות תביא ראיה שהיא בת כ' שנה והיא איילונית, וכתבו התוס' ד"ה בת ואי גרסינן יביא קאי אבעל שיביא ראיה שזו היא איילונית והוו קדושי מעות אם רוצה לישא אחותה, יעוי"ש. - והנה מזה יש להוכיח דבקדושי טעות אין אדם נאסר בקרובותיה. - דהרי ע"כ מיירי שהאיילונית היא בחייה, דלאחר מיתה בלא"ה אחות אשה מותרת. ומזה ראיה לשיטת הט"ז באה"ע סימן ט"ו ודלא כהבי"ש שם שאוסר. ובמל"מ בפר"ב מא"ב הי"א מפלפל בזה טובא ולא העיר מדברי התוס' הכא. - איברא דיש לפרש דאיבם קאי ולענין יבום. וכן מפרש בתוסר"ע,. יעוי"ש. - אבל המהר"ם מפרש דאבעל קאי. - ולשון התוס' מורה כן. ומוכח