נזר הקודש - נדה קיח

א שם במשנה איזהו סימניה פירש"י סימני בגרות, והתוס' פירשו בשם הר"ת דאבוחל קאי שהוא סימן נערות. - וכן פירש הרמב"ן בחידושיו והוסיף וז"ל ובוגרת לא קתני משום דממילא ידוע שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, ומה שלא פירש במתניתין פירש בברייתא אלו הן סימני בגרות וכו' יעוי"ש. - והנה לכאורה תקשה על הברייתא מדוע נחית לפרש סימני בוגרת כיון שידענו סימני נערות ממילא אנו יודעין שיש להמתין ששה חדשים. - וע"כ צריך לומר דאם לא בדקנוהו בסימני נערות וממילא אינו ידוע אימתי היא בוגרת, לכן בעינן לידע סימני בוגרת. אבל המשנה מיירי שידענו סמני נערות אימתי בא, לכן לא בעינן עוד לידע סימני בוגרת. - אמנם כל זה אם אמרינן דהסימני בגרות הוא רק לאחר ששה חדשים מימי נערות. אבל רש"י בקדושין ע"ט מפרש שלפעמים סימני בגרות ממהרים לבוא. וממילא אפילו כשנדע סימני נערות, בעינן לידע גם סימני בגרות, מטעם שמא באו מקודם הששה חדשים, אבל התוס' והרמב"ן סברי כשיטת התוסי"ש שם בקדושין דהסימני בגרות אינם באים מקודם להששה חדשים. - ובע"כ צריך לפרש הא דברייתא שנותן סימני בגרות. הוא משום אם לא בדקו לסימני נערות. - ב והנה הרמב"ם בפר"ב מאישות ה"ז מביא הסימנים האלו לסימני נערות והוא מדמסיים שם ואם לא נראה התחתון, ונראה בה אחד מכל אלו הרי היא ספק בין נערה לקטנה, יעוי"ש. וכן מדייק הלח"מ, ותמוה. - והע"ל מפרש דהוקשה להרמב"ם למ"ל סימני בגרות כיון דאנו יודעין דבין נערות לבגרות לא הוי אלא ששה חדשים וסבר ג"כ כשיטת התוסי"ש דאין סימני בגרות ממהרים לבוא מקודם, לכן מפרש הברייתא וגריס איזה נערה, יעוי"ש. אבל נראה דאין זה הוכחה, דהרי שפיר בעינן לידע סימני בגרות אם לא בדקו לסימני נערות, ואין ידוע למנות הששה חדשים. - ג והנה הראב"ד כתב וז"ל א"א ואם הביאה שתי שערות עדיין היא ספק בין נערות לבגרות עכ"ל, כוונתו להשיג על הרמב"ם שמפרש הני סימנים על נערות, ויש להחמיר בספק שבין נערה לקטנה, אבל הראב"ד מפרש שכיון שהתנאים פליגי בסימני בגרות, א"כ גם בשהביאה שתי שערות יש להחמיר בהספק שבין נערות לבגרות. - אבל אפשר לומר דהרמב"ם סבר דלא בעינן לסימנים אחרי שהביאה שתי שערות, והזמן הבגרות הוא לאחרי ששה חדשים. - ולהכי מונין לימי בגרות ששה חדשים. - ואם לא בדקוה בזמנה, הלא סמכינן על חזקה דרבא שהביאה בזמנה. וא"כ הסימנים לבגרות הוא ללא צורך - אבל הראב"ד סבר כשיטת רש"י בקדושין ע"ט דאם הביאה סימני בגרות מקודם הרי היא נעשה בוגרת וא"כ כיון דפליגי תנאי בהני סימנים, יש לילך להחמיר מספק שבין נערות לבגרות, ד ורק זה קשה דהרי להרמב"ם כל הסימנים האלה המה סימנים לנערות והברייתא איתא לסימני בוגרת ודוחק לומר שגירסא אחרת היה להרמב"ם. ה ונראה דהרמב"ם מפרש דבאמת המה סימני בוגרת המעידות על השערות, והיינו באופן שבדקוה בזמן שהגיעה לשנים ולא היו לה שערות. ורק יש לחוש לשמא נשרו. אבל הדבר בספק. - אמנם כשיגיע זמן הבגרות דהיינו לששה חדשים בשנת י"ב ויו"א ואנו רואים סימני בגרות לכל חד כדאית ליה, זה מברר לנו שהיו השתי שערות בזמנם וזהו שכתב הרמב"ם ואם לא נראה התחתון (דהיינו השתי שערות בזמנם). ונראה בה אחד מכל אלו (היינו אחרי ששה חדשים שבין נערות לבגרות), הרי הוא ספק בין נערות לקטנות עכ"ל. והיינו דיש לנו להחמיר שמא אחד מן הסימנים אינו מעיד על בגרות, - וא"כ כיון שבדקנוה בזמן ולא ראינו השערות אין לדון שנשרו. אלא קטנה היתה. - וגם יש לחוש לחומרא שמא אחד מן הסימנים הוא סימן נכון. וא"כ נערה היתה, וזהו שיש לחוש לחומרא משני הצדדין. כן נראה בביאור דברי הרמב"ם ולדעתי זהו הכוונה הנכונה. ח והנה לכאורה יש להעיר מדוע דחק הרמב"ם לפרש הברייתא דקתני איזה בוגרת שהוא בא לברר על סימן התחתון דהיינו השערות. - ומדוע אינו מפרש כפשוטו איזהו בוגרת לברר על סימני בוגרת לאחר שהביאה שתי שערות. - ויש להעמיס זה ג"כ בכוונת הראב"ד בהשגה. - והיינו דגם אם נפרש כמו שפירשנו. ג"כ תקשה מדוע אינו מפרש לידע סימני בוגרת לאחרי הבאת השערות בזמנם. - נראה משום דהרמב"ם לשיטתו דסבר שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים. והסימנים דמקודם לא נחשב למאומה כשיטת התוי"ש. וא"כ ממנפ"ש אם הגיע ששה חדשים הרי היא בוגרת, ואם לא הגיע הששה חדשים לא מהני סימנים. - ועוד מדלא חשבו התנאים לסימן הששה חדשים. - ומפני זה מפרש הרמב"ם הפשט בברייתא דאיזהו בוגרת כמו שכתבנו לנכון. א ע"ב, שאלו את רבי הלכה כדברי מי. שלח להו הלכה כדברי כולן להחמיר. רב פפא ורב חיננא בריה דרב איקא חד מתני אהא וחד מתני אחצר צורית דתנן איזהו חצר צורית וכו' שאלו את רבי הלכה כדברי מי. אמר להו הלכה כדברי כולן להחמיר. - ויש לעיין בשלמא אהא שהוא ספק דאורייתא שייך שפיר להחמיר, אבל אחצר צורית שזהו לענין קביעות מעשר בחצר שהוא דרבנן לדידן דקיי"ל כר' ינאי החצר אינה קובעת אלא בית קובע. - וחצר קובע רק מדרבנן וא"כ בספיקא הלכה כדברי מי, הלא לא הוי יותר מספק דרבנן, והוי לן למיזיל לקולא. לומר שאינו קובע רק אם יש לו תורת חצר אליבא דכו"ע. - וזהו כמו שאיתא בע"ז ז' דבדברי סופרים אזלינן בתר המיקל. ב והנה מזה משמע דסבר רבי דגם חצר קובע מדאורייתא וזהו כר' יוחנן דסבר כן בב"מ פ"ח. - וכן נראה שכן דעת הרמב"ם בפר"ד ממעשר ה"ז שכתב וז"ל כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר עכ"ל. מבואר דסבר דדין חצר כדין בית, - ואעפ"י שר' יוחנן בירושלמי פר"א דמעשרות ה"א אמר שם מקח וחצר ושבת אינן תורה. יעוי"ש. מ"מ סבר הרמב"ם כר' יוחנן בש"ס דילן דסבר חצר קובע מן התורה. וביותר שכן מוכח מדברי רבי שאמר בכולן הלכה להחמיר. וע"כ שהוא מדאורייתא. - וע"כ