נזר הקודש - נדה קיז

לעבדים בושת היינו כשביישוהו אחרים שאין להם רשות אדנות. - משא"כ האדון שיש לו רשות אדנות בזה אפשר דאין לו בושת. - והביאור בזה כיון דאם ביישוהו אחרים ומשלמין דמי בושתו לעבד הרי זה זכה רבו, וא"כ כשרבו ביישו ממילא זוכה בהזכות של הדמים, והרי זה כאילו זכה העבד, ורבו זכה ממנו. ובזה חידש שמואל כי מצד הדין גם האדון אין לו זכות לביישו להעבד. - ואפשר שמצד הדין מחויב לשלם, ויתן להעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו. וממילא שמואל שנתן ד' מאה זוזין עשה כן מצד הדין, עי' בתוס'. - אבל אפשר שסבר שמואל שמחויב. ג והנה קשה לר' יהודה דאמר אין לעבדים בושת. ואילו בספרא בפ' בהר דרש לעולם בהם תעבודו אין לך בהם אלא עבודה בלבד, והנה סתם ספרא הוא ר' יהודה, וכיון שדרש לעבודה בלבד ע"כ הכוונה ולא לבושה הרי סבר דיש לעבדים בושת. - ונראה דהא דסבר ר' יהודה אין לעבדים בושת היינו שאין זה שיווי דמים להיות חייב המבייש לשלם דמים עבור הבושת. - אבל ע"כ סבר דאסור לביישו מצד איסור גרידא. ד והנה לפי"ז דינא דשמואל הוא דין דהספרא, ורק שמואל מבאר כוונת הספרא דבא למעט בושה. - ולפי"ז קשה טובא לר"נ ולרב ששת דסברי דיש להאדון זכות לביישו ג"כ. - ואפשר דכיון דעבדא בהפקירא ניחא ליה אין זה נחשב לבושת. - והיינו כי האדון מרגיש בבושת הזה. - אבל העבד אינו מרגיש בבושת. - ולאופן בושת כזה לא הזהירה תורה, ושמואל מחמיר היה גם באופן בושת אשר האדון מרגיש בזה נחשב לבושת, וגם זה בכלל האזהרה לעבודה נתתיו ולא לבושה. ה והנה יש לעיין בעיקר דינו דשמואל שדרש לעבודה נתתיו ולא לבושה מנין למידרש כן והלא שפיר מידרש לעולם בהם תעבודו לומר שאסור לשחררו. וכמו שסבר שמואל בגיטין ל"ח כל המשחרר עבדו עובר בעשה מדכתיב לעולם בהם תעבודו. - וא"כ מנין למידרש דאסור לביישו. ו והנה יש לומר לפי מה שכתב הר"ן בפר' השולח דלא הוי מצוה דעשה גמורה, והוא מהא דחזינן דלמצוה מותר לשחרר. - וע"כ מדוע באמת לא אמרינן דהוי עשה גמור. - וזה היה הכרח לשמואל למידרש דעיקר העשה הוא למידרש לעבודה נתתיו ולא לבושה, ואעפ"י שבע"כ יש בזה ג"כ דאין לשחררו. אבל ע"כ אין זה עשה גמורה. ז אבל יש להעיר לדברי הר"ן שאין זה עשה גמורה הלא זהו נגד דברי ר"ע בסוטה ג' דסבר דזה הוי חובה. - ואפשר לומר דלהכי לא אמר ר"ע מצוה אלא אמר חובה, וע"כ הביאור משום דלא הוי מצוה גמור. - ואעפ"י שאיתא בסוטה מ"ד מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה, וכן הובא ברש"י זבחים נ"ב יעוי"ש. וא"כ שפיר אמר ר"ע חובה שהוא לגביה ר' ישמעאל דאמר רשות. להכי אמר ר"ע חובה. - אמנם כיון דרק לגבי רשות נקראת חובה ע"כ אין זה מצוה גמורה. ולהכי נדחית מצוה זו בפני מצוה אחרת. ואפשר שגם הא דלה יטמא שאמר שם ר"ע חובה ג"כ לא הוי מצוה גמורה, ונדחית בפני מצוה אחרת, והא דבאמת לא הוי מצוה גמורה, אפשר מפני שנדרש ללמד שלא יתן האדון בושה להעבד, - וזה נדרש גם בספרא כמו שכתבנו לעיל. - וכיון שנדרש לשתי דרשות, ממילא אין זה מצוה גמורה. - ומטעם זה אין להקשות כיון שנדרש ולא לבושה. מנין למידרש לאיסור שחרור. מטעם כי יש בזה שתים כי כיון שאמרה לעולם בהם תעבודו יש במשמעות זה לעבודה נתתיו, ולא לבושה, ויש בזה ג"כ איסור שחרור, כיון דעל ידי השחרור אינו מקיים הא דלעבודה נתתיו. ח עוד כתב הר"ן שם ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב לא תחנם, יעוי"ש. - ויש להעיר דזה ניחא לרבנן דזכות הוא לעבד. אבל לר"מ דאמר חוב הוא לעבד, א"כ ל"ש בזה לא תחנם, ובודאי דוחק לומר דלר"מ ליכא איסור שחרור לעבד, וזהו מפני דלא נחית לזה בש"ס, וצ"ע. ט וזה אין להקשות אם שעיקר האיסור הוא מפני לא תחנם א"כ למה כתבה תורה לעולם בהם תעבודו. - אבל אפשר לומר דרבתה תורה דגם בעבד אעפ"י שישנו במצות שהאשה חייבת ג"כ איכא לא תחנם. מפני שזה לא נלמד מלא תחנם הנאמר בהאומות. - י ונראה דפליגי בזה שמואל, ור"נ ור"ש דשמואל דסבר דרבתה תורה איסור לבייש להעבד. - ע"כ אין לאסור ליתן להם מתנת חנם, ואדרבה יש לייפותי בכל מה דאפשר כמו שכתב הרמב"ם שלהי הל' עבדים, וממילא אין לומר דלעולם בהם תעבודו מטעם שאסור ליתן להם חן. - אבל לר"נ ור"ש דסברי דמותר לביישם, שפיר אפשר לומר דאסור ליתן להם חן ולדידהו שפיר אפשר לומר דלעולם בהם תעבודו הוא משום דאסור ליתן להם מתנת חנם. יא אמנם נראה דגם ר"נ ור"ש סברי דאסרה תורה לביישו. - והוא מהא דחזינן דהרי"ף בפר' בי"ש והרא"ש הכא מביאים להא דשמואל ומביאים ג"כ להא דר"נ ור"ש. - וע"כ דליתא פלוגתא בעצם הדין דבושה לעבד, רק פליגי אם מותר לביישו במה שניחא לעבד. וכמו שכתבנו לעיל. - נמצא דבעצם הדין כו"ע סברי דאסור לביישו לעבד. ומטעם זה פסק הרמב"ם כשמואל מטעם דר"נ ור"ש לא פליגי עליה בעצם הדין. יב ויש לעיין ביוצא בראשי איברים אם עובר גם משום לעולם בהם תעבודו, והיינו אם האדון היה מכוון לזה. - ומסתברא שכן הדבר, ועובר ג"כ על האיסור שביישו בזה שנעשה חסרון אבר שיש בו משום בושת כי התורה לא נתנה לו רשות על זה. יג ואם בהחלטה הלזו שעובר בעשה גם ביוצא בראשי איברים וא"כ חזינן שאמרה תורה שיוצא לחירות, יש ללמוד מזה וליישב מה שהקשו האחרונים מדוע לא אמרינן אעל"מ. אמנם ניחא כיון דחזינן שאמרה תורה דיוצא בראשי אברים אעפ"י שעבר על איסור דלעולם בהם תעבודו. מזה נלמד שאמרה תורה דמהני בדיעבד. יד ובעיקר הא דלא אמרינן אמל"מ עי' בספרנו נזר הקודש למס' תמורה.