נזר הקודש - נדה קיג

כהנים ילפינן מזה לכל איסורי תורה. - דלפי זה תקשה הא דאיתא בירושלמי בפר"ב דפסחים אזהרה בחמץ. והרי חזינן דלא ילפינן מזה לשארי איסורי תורה. - וע"כ הא דקאמר התנא שלא יאמר אדם לתינוק להביא לו חותם הבא לי מפתח הוא מדרבנן עוד אפשר לומר דשאני גבי שבת דכתיב בנך. - וע"כ קאי זה על בן קטן, וכמו"ש הרמב"ן בחומש. - וא"כ אין לאוקמיה הכא אזהרה לאותן המוזהרים עליו באופן זה אם נפרש כפירוש שפירשנו שהכוונה שהוא מדאורייתא, וע"כ כוונת הריטב"א להקשות לפי מה שפירש"י שהוא מדרבנן. - אמנם לפי מה שפירשנו לשיטת הרמב"ם אתי שפיר גם זה, כמוש"נ. טז והא דדחיק רש"י לפרש דסבר הש"ס באוקימתא זו דמופס"ל דרבנן, זהו משום דקאמר הש"ס שם אי מופס"ל דאורייתא מילקא נמי לקי. - והיינו דאם האיסור בל יחל קאי אמופס"ל צריך להיות ללקות, וכמו"ש התוס' שם, וכיון שהתנא ממעט ממלקות, ע"כ צריך לומר דמופס"ל דרבנן, זהו מה שהוכרח רש"י לפרש דסבר הש"ס מופס"ל דרבנן. - אבל איכא למימר דלבתר דמשני הש"ס דאיסור בל יחל קאי לאותם המוזהרים עליו, והלאו דבל יחל קאי על הבי"ד, נמצא דאין על הקטן שום לאו, אלא קאי האזהרה על הגדולים שפיר איכא למימר דמופס"ל דאורייתא. - וליכא מלקות לקטן משום דלא קאי עליו הלאו דבל יחל. - וזה מתאים לפי האמת דליכא מלקות לקטן כמו שכתב הרמב"ם בפרי"א מנדרים ה"ד, וזהו אעפ"י שסבר מופס"ל דאורייתא. - (עי' במל"מ שנחית לפרש כן בשלהי מאכלות אסורות), - וכיון שכן אפשר שהתוס' והרמב"ם מפרשים דסבר הש"ס מופס"ל דאורייתא, ומשני הש"ס לאותן המוזהרים קאי הא דלא יחל. - והא דפריך הש"ס ש"מ קטן אוכל נבלות בי"ד מצוין להפרישו, היינו שנלמד מזה מדחזינן שחידשה תורה בנדרים להזהיר גדולים על הקטנים. - וא"כ אין זה ענין להא דחינוך שכתבו התוס'. ואין זה ענין לדברי הרמב"ם בזה שכתב שמצוה על האב לחנכו בשהגיע לחינוך. - ובזה מיושב ג"כ מה שיש להקשות מדוע לא משני הש"ס דזה קאי על האב לשיטת הרמב"ם דהאב מצווה. - אבל לפי מה שפירשנו דהרמב"ם מפרש הסוגיא כמו שכתבנו, וא"כ אין ענין להא דחינוך. וכמוש"נ. יז שם, הקדיש הוא ואכלו אחרים רב כהנא אמר אין לוקין ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין וכתבו התוס' וא"ת והא סבר ר"ל התראת ספק לא שמה התראה. והא הוי התראת ספק שמא לא יביא שתי שערות עד ב' וג' שנים. ונמצא דלא הוי מופס"ל. ויש לומר דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות בזמנם, יעוי"ש. - והנה ראיתי בשו"ת למרן הגאון ר' חיים זצ"ל בספר חוט המשולש סימן י' מבאר חזקה דרבא שהוא מטעם רובא דרוב מביאין שערות בזמנם, אבל כיון שמסקנא דאזלינן בתרה לחומרא שלא תמאן, אבל לחליצה לא סמכינן עד שתבדק. - וכתב הטעם שכיון שחזקה זו היא מטעם רובא להכי הוי רוב זה רק מדרבנן וכמו הא דרוב מטפחין שכתבו התוס' בכתובות ט' ד"ה ואיבע"א. - והא דכתבו התוס' הכא דלוקין על רוב זה. גם כן זהו לר"ל דסבר התראת ספק לא שמיה התראה, ואיהו לשיטתו דסבר דרוב מטהרין הוי רוב מעליא ושורפין עליה את התרומה. - אבל לדינא קיי"ל כר' יוחנן, דאין שורפין עליה את התרומה, והיינו דחזקה שהיא מכח רובא לא הוי אלא מדרבנן, עכת"ד. - אמנם לפי"ז יש להבין מדוע פסק הרמב"ם הכא דלוקין אחרים על הנדר של המופס"ל. - ולכאורה יש לומר דלוקין אח"כ כשיבורר דהיה מופס"ל, וסבר דהתראת ספק שמיה התראה, וכמו שסבר בענין שבועה, עי' לח"מ בפר"ה משבועות, ובספרנו נזה"ק לתמורה דף ט' דף הספר. - אבל לפי"ז היה להרמב"ם לכתוב דלוקה אח"כ. - ומדכתב סתם דלוקין ע"כ משמע דגם עתה לוקה, ותמוה אם אינו רוב גמור היאך לוקין על הקדישו. ולא כתב דלוקין אח"כ כשיבורר, ואדרבה מלשון הרמב"ם משמע שלוקה מיד. יח איברא דלשיטת הרמב"ם לענין נדרים לא בעינן שערות, אבל כל זה דוקא בשבאו לכלל שנים של גדלות כמבואר ברמב"ם שם, וזהו גם שיטת הבה"ג הובא בש"ש שמעתתא ה' פרי"א, יעוי"ש. - אבל משמע מדברי הרמב"ם דגם קודם שהגיעו לשנים של גדלות ג"כ הוי הקדשן הקדש. - דאל"כ נפל הדין של מופס"ל בבירא. - דע"כ אין לומר דמופלא סמוך לאיש נקרא קודם שנה של גדלות אעפ"י שלא יביא סימנים בגדלות. דע"כ זה לא נקרא סמוך לאיש דאיש נקרא רק על פי סימנים, דע"כ כשהגיע לשנים בלא סימנים לא נקרא איש, וממילא לא הוי מופס"ל. - וע"כ שני דינים איכא במופס"ל לשיטת הרמב"ם והבה"ג. - והיינו דהשנים שהוא לפני הבאת סימנים, ובזה בעינן שיודע לשם מי נדר והקדיש, ועוד איכא דין בנדרים שהגיע לשנים בלא סימנים, שדינו ג"כ כדין מופס"ל. - וזה מבואר ברמב"ם שמחלקן לשני דינים. וזהו ג"כ שיטת הבה"ג והוא חידוש דין בנדרים. והנה לפי"ז תקשה להרמב"ם בשלמא בדין זה שהקדיש בשנה של גדלות לא משגיחין על הסימנים. משא"כ במופס"ל ממש, שהוא שנה שלפני גדלות דבזה בעינן בדיקה אם יודעין לשם מי נדר והקדיש. דבזה ג"כ הדין דאחרים לוקין עליו, וזהו הדין המבואר בגמ' דר' יוחנן ור"ל אמרי תרווייהו דאחרים לוקין עליו. - ובזה תקשה הא דהקשו התוס' דהוי התראת ספק. - ואפילו אם סבר הרמב"ם דשמה התראה. - אבל לפי זה ע"כ לוקין אח"כ. - אבל אין זה במשמעות הרמב"ם כמו שכתבתי לעיל. - וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם כשיטת התוס' דהוי רוב מעליא, ואין זה דמיון להא דרוב מטפחין שאיכא חזקה כנגד האי רובא. והיינו חזקת טהרה של העיסה. - משא"כ הכא דליכא חזקה כנגד הרובא דרוב מביאין שערות בזמנם, והוי רוב מעליא שלוקין עליו ג"כ, כמוש"נ. יט והנה הא דהקשו התוס' דוקא לר"ל דסבר התראת ספק לא שמיה התראה. משמע דלר' יוחנן דסבר שמיה התראה אתי שפיר. וקשה לפי מה שכתבו התוס' בכתובות מ"ו דבאופן שהספק גם להמותרה אם יבוא לידי איסור דבזה לכו"ע לא שמיה התראה, יעוי"ש. וא"כ גם לר' יוחנן תקשה דהוי התר"ס ומעודי נתקשיתי בזה ועתה ראיתי בערוך לנר שהקשה בזה. - אבל נראה דשאני בין דבר שהוא בשלעבר, לדבר