נזר הקודש - נדה קיב

מופס"ל דאורייתא, אבל אין בכחו להקדיש קרבן שיהיה קרב על המזבח. - וגם אין לפרש שאביו מביא עליו קרבנות נזיר. - משום דאם אמרינן דאין בכחו של המופס"ל להביא בנדרו להתחייב קרבן. וכל דבריו הוא רק בגדר קונם. וא"כ גם אביו אינו יכול להביא על בנו קרבנות גזירותיו. ח ואפשר שזהו כוונת הראב"ד בהשגה שהשיג למ"ד מופס"ל דרבנן, יעוי"ש. ודבריו תמוהין הלא כבר ידע הראב"ד ששיטת הרמב"ם דמופס"ל דאורייתא כמו שכתב בהל' נדרים. ובפר"ד מתרומות וכמו שתמה שם המל"מ. - אבל לפי מה שביארנו אפשר דכוונת הראב"ד דלענין חיוב קרבן לא הוי מופס"ל אלא מדרבנן, וא"כ ליכא חיוב קרבנות מטעם דהוי חוב"ע. - ומסיים הראב"ד ואפשר דהלכתא כמ"ד מופס"ל דאורייתא, יעוי"ש. הכוונה גם לענין קרבן. - אבל לפי מה שביארנו דשיטת הרמב"ם דליכא במופס"ל חיוב בדבר הבאת קרבן, וא"כ היאך מביא קרבנות נזיר. ט אבל אפשר לומר דשאני קרבנות נזיר דכיון דאמרה תורה הלכה מיוחדת בנזיר דהאב מדיר את בנו בנזיר ומביא עליו קרבנות נזיר. - וכיון שאיכא חידוש דין בקרבנות נזיר, כשהאב מדירו. - להכי כיון שמופס"ל דאורייתא יכול להדיר עצמו בנזיר והנדר מהני גם לחיוב קרבנות, ולא גרע נדר שלו מנדר האב כשמדירו בנזיר. מטעם דהקרבנות נזיר הוא בגדר נדר לבד. - אבל בשארי קרבנות אין בכחו של המופס"ל. ומטעם דבעינן בחיובי קרבן הקדש כזה הבא מכח בן דעת שהוא איש גמור לכל חיובי תורה. - ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם בהל' קרבן פסח פר"ב ה"ד שאין שוחטין פסח על הקטנים שאינם בני דעת. - וכתב מרן דמופס"ל שוחטין עליו. - ולפי מה שביארנו בשיטת הרמב"ם גם מופס"ל הוא בכלל אינו בן דעת לענין זה. - וכן ביארנו בספרנו נזר הקודש לערכין בדין מופס"ל. י ובזה יש ליישב הא דהקשה הלח"מ דכיון שפסק הרמב"ם דיכול האב להדיר בנו בנזיר עד שיביא שערות. ואם כן ע"כ סבר דמופס"ל דרבנן, יעוי"ש. - ולפי מה שביארנו אתי שפיר והיינו דאעפ"י דמופס"ל דאורייתא ויצא מרשות אביו לנדרים. - אבל כל זה לנדרים אבל אכתי אין לו רשות לעשות קרבן עולה על המזבח, או להביא אחרים לידי חיוב קרבן. - ולהכי אכתי ברשות האב הוא להדירו בנזירות, והא דהמופס"ל מביא קרבנות עצמו כשנדר הוא בעצמו בנזירות. הנה זה בא לו ג"כ מפני זכותו של האב, ולא בזכות עצמו, כמו שכתבנו. ולפי"ז מבואר שיטת הרמב"ם דאין המופס"ל מביא לידי חיוב קרבן לא לעצמו, ולא לאחרים. והנהנה מהקדישו שהקדיש אין כאן חיוב מעילה בקרבן. - וכמו כן בכל הני הבעיות שבירושלמי סבר הרמב"ם דליכא קרבן, והגיה הרמב"ם כל הני ספיקי דהבעי' שבירושלמי מפני הודאי דהברייתא שהובא בש"ס דילן. - וסבר הרמב"ם מדחזינן דפליגי תנאי בשחו"ח של קרבן עכו"ם. והרמב"ם כתב להלכה בפרי"ט ממעה"ק דיש בקרבן עכו"ם משום שחו"ח, אבל זה דוקא בקרבן עכו"ם שמקריבין אותו בפנים. משא"כ קרבן מופס"ל שאין קרב\נו קרב על המזבח. - וכל הקדישו הוי רק בגדר קונם שהוא בלא יחל לחודיא. - כן נראה בשיטת הרמב"ם כמוש"נ בס"ד. יא והנה בהא דפריך הש"ס לעיל ש"מ קטן אוכל נבילות בי"ד מצוין עליו להפרישו. - משמע דלמ"ד אין בי"ד מצוין להפרישו אתי שפיר. ואין בזה גם משום לחנכו. - אעפ"י שהגיע לחינוך. - וקשה לשיטת התוס' בשבת קכ"א ד"ה ש"מ וז"ל ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כש"כ שצריך להפרישו מאיסור. יעוי"ש. ולדבריהם מאי פריך הש"ס ש"מ קטן אוכל נבילות בי"ד מצוין עליו להפרישו, והא בהגיע לחינוך לכו"ע מצוין עליו להפרישו, וא"כ מוכח מסוגיא זו דלמ"ד אין בי"ד מצוין להפרישו, הנה גם במופס"ל אין מצוין עליו להפרישו. יב והנה הנמוקי יוסף ביבמות סו"פ חרש הקשה כמו כן על הרמב"ם שכתב בסוף הלכות מאכלות אסורות שאעפ"י שאין בי"ד מצוין להפרישו מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו וכו', והקשה הנמו"י שם מסוגיא דהכא דמשמע דלמ"ד אין בי"ד מצוין להפרישו אפילו במוסס"ל כן הדין ומסיים בצ"ע. ומסיים ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה. אבל לא למצות ל"ת, עכת"ד. יג ונראה דהנה כל זה יש להקשות לפי פירש"י דפירש לאותן המוזהרים עליו ומופס"ל דרבנן, יעוי"ש. אבל הלא יש לפרש לאותן המוזהרים עליו ומופס"ל דאורייתא. - ועל זה אמרה תורה לא יחל לומר שבי"ד מוזהרים עליו להפרישו והרי זה לימוד חדש כמו שאמרה תורה גבי שרצים וגבי דם וגבי טומאה להזהיר גדולים על הקטנים כדאיתא ביבמות קי"ד, וכן איתא בירושלמי פר"ב דפסחים לגבי חמץ, יעוי"ש. וא"כ הכא ג"כ קאי הא דלא יחל להזהיר גדולים על הקטנים. וה"נ פריך הגמ' ש"מ קטן אוכל נבילות בי"ד מצוין להפרישו היינו שאיכא עוד אזהרה רביעית בתורה אזהרה לגדולים על הקטנים, ומזה יש ללמוד גם לנבלות ולשארי איסורי תורה - והש"ס פריך בזה, משום דזה מוסכם לש"ס, דליכא רק בשלשה מקומות ותו לא וכמו שעשה הש"ס שם ביבמות צריכותא. - יד ובזה ניחא דלא קאמר הש"ס למ"ד קטן אוכל נבלות וכו' כמו שקאמר הש"ס למ"ד לקמן לענין מלקות. - אבל לפי פירוש זה אין זה שייכות לפלוגתא אם מצווין להפרישו. טו והנה הריטב"א הקשה וז"ל והא אפילו למ"ד קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו היינו היכא דעביד מנפשיה וכדאמר התם מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח דהו"ל מאכילו בידים שהוא אסור משום לא תאכלום לא תאכילום עכ"ל, ויש לעיין הלא הא דלא תאכלום לא תאכילום גבי שרצים הוא דכתיבא אין ללמוד מזה לשארי איסורי תורה, משום דאיכא למימר שאני שרצים דאיסורן במשהו, וכמו שקאמר הש"ס צריכותא דאין ללמוד מזה לשארי איסורים לאסור מן התורה להאכילם בידים. ואפשר לומר דסבר הריטב"א דלאחר שרבתה תודה גבי שרצים וגבי דם. וגבי טומאת