נזר הקודש - נדה קיא

קרא ובעלה מלמד שנקנית בביאה, הא כיון שאיכא הנאת הביאה דנחשב לכסף. - והנה מצאתי באור חדש לקדושין דף ד' הביא בשם ראב"ן שהקשה כן ומתרץ וז"ל ואני אלעזר אומר ביאה דבתולה גמר מקרא דלית לה הנאה אלא צער פיסוק רגלים, עכ"ל יעוי"ש. - והנה לפי"ז גם ביבם גדול אם היבמה היא בתולה אין בביאה זו ענין כסף, וא"כ הרי חסר בזה קנין כספו, וא"כ היאך מאכיל בתרומה. - אמנם לדעתי נראה כי אעפ"י שיש בזה ענין כסף מפני ההנאה שמגיע לה אפילו גם בבתולה מפני שעושה לה כלי. - אבל אין זה כסף להיות מתקדשת בו מפני שגם לו לבעל מגיע הנאה. ועוד יותר מההנאה שמגיע לאשה יש לו להאיש. - וקנין כסף שאמרה תורה הכוונה שמגיע להאשה מהאיש, מטעם דבעינן כי יקח, ולא כי תקח. - אמנם לענין להיות נקראת קנין כספו שפיר קרינן בזה קנין כספו מטעם שעכ"פ יש בזה גם הנאה דכסף, וזה סגי להיות מאכילה בתרומה. א דף מ"ו, אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא. - מבואר דאעפ"י שהגיע לשנים של גדלות אבל לא הביא סימנים דינו כקטן. - ומזה תמוה דברי הרמב"ם פרי"א מנדרים שפסק דלאחר י"ב לנקבה ואחר י"ג לזכר נדריהן נדר והקדישן הקדש. - וזה היפך סוגיא ערוכה, ובמל"מ שם מסיים בצ"ע. - והנה בספרנו נזר הקודש למס' תמורה מבואר שיטת הרמב"ם לנכון. - עתה ראיתי שדינו של הרמב"ם הוא ג"כ דינו של הלכות גדולות בהלכות מיאון. והובא בסמ"ג לאוין רמ"ב. והסמ"ג מקשה עליו מסוגיא דנא. אמנם לפי מה שביארנו שם אתי שפיר שיטתם. ב שם, מה ת"ל איש לרבות. - ולכאורה מדוע לא אמרינן איש בא למעט קטן כדדרשינן בעלמא. ועי' בס"ט. - אבל נראה דזה אנו יודעין מהא דכתיב כי יפליא דמסתמא בגדול מיירי דהתורה ע"כ הכרח בבני דעת שיודעין להפלות. כמו כל דיני התורה. דניתנה לגדולים בני דעת, ומזה דרשו רבותינו דבא לרבות. עי' בתוספי הרא"ש. ג שם, כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל. עי' תוס' נזיר ס"א ע"ב ד"ה הניחא, שכתבו דלכו"ע אית להו להאי הקישא ומוקים ליה במופס"ל בנכרי דליתא בבל יחל ולא שייך גבי למעוטי, יעוי"ש. וצ"ע. ד ע"ב, לאותן המוזהרים עליו ש"מ קטן אוכל נבלות בי"ד מוזהרים עליו להפרישו, יעוי"ש ובפירש"י. - הנה מוכח מזה דגם באיסור דרבנן מוזהרין בי"ד להפרישו. וקשה מזה לשיטת הרשב"א דסבר דבאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים כדאיתא ברשב"א ביבמות קי"ד. - ואפשר דהרשב"א סבר כן לדידן דקיי"ל דבאיסור דאורייתא אין בי"ד מצווין להפרישו. ממילא באיסוד"ר מותר להאכילו בידים. אבל למ"ד דבאיסור דאורייתא בי"ד מצווין להפרישו, ממילא באיסד"ר אסור להאכילו בידים. - והפירוש הכא לאותן המוזהרים עליו שלא להאכילו בידים. ומצאתי במל"מ שלהי מאכלות אסורות שנחית לזה, יעוי"ש. - ה שם, יכול יהא חייב על הקדשן קרבן ת"ל זה הדבר. מבואר דמיעטה התורה מקרבן בהקדש של מופס"ל. - ויש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא. - ומשמע דסבר הרמב"ם דיש גם חיוב קרבן בהקדש של מופס"ל. - ותמוה דהלא זה סתמא דברייתא בלא חולק, ומדוע נדחה זה מהלכה. - ומצאתי אח"כ במל"מ פרי"א מנדרים ה"ה שתמה בזה יעוי"ש, ובחדושי חת"ס כתב דלמאי דקיי"ל בעל מיפר. וחכם מתיר, ונפק"ל מזה הדבר כדאיתא בנדרים ע"ח, וא"כ לא אייתר זה הדבר לדרשא דהכא. ומביאים קרבן על הקדשו, עכת"ד, יעוי"ש. והנה לפי"ז הדין דחייבין קרבן על ההקדשו דהיינו קרבן מעילה כהקדש דעלמא. - אבל אכתי קשה הלא היה לו לרבינו להביא להלכה שיש קרבן על ההקדש הזה, וכמו שכתב שם שיש מלקות, היה לרבינו לכתוב שיש גם קרבן על המעילה דבשוגג, וזהו כוונת המל"מ שתמה מדוע לא ביאר הרמב"ם אודות זה מאומה. ו ונראה דהירושלמי בפרק א' דתרומות הל' א' ובירושלמי יבמות פרי"ג ה"ב דבעי שם כמה בעיות בדבר המופס"ל אם יכול להקדיש נדרים ונדבות לקרבן, וע"כ הכוונה שיהיה קרבן ממש להיות הנהנה מהקרבן גם בחיוב קרבן מעילה. - וגם בעי שם אם חייבין על קדשיו בחוץ ופליגי בזה. - מוכח ע"כ דלא סברי דרשא זו דזה הדבר למעט חיוב קרבן על הקדשו, מדלא מביאין שם דרשא דזה הדבר למעט חיוב קרבן על הקדשו. - והיינו דאם ממעטין חיוב קרבן מעילה, הנה ממועט מזה גם קרבן דשחו"ח. - עכ"פ מבואר דהירושלמי לא סבר דרשא זו. - ואדרבה ר' יוחנן ורשב"ל סברי תרווייהו דלוקין על קדשיו בחוץ, יעוי"ש. הרי מבואר דסברי דאלים ההקדש דמופלא סמוך לאיש להיות חייבין על ההקדשו דמפוס"ל. - וזהו ע"כ דלא סברי דרשא דזה הדבר. - איברא דיש לפרש דהתם הכוונה חייבין מלקות, ולא קרבן, כמו דלענין מעילה בנהנה מהקדשו דרק מלקות איכא ולא קרבן. - אמנם פשטות הירושלמי משמע שם דלענין קרבן מיירי, - ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם דרשא זו דזה הדבר מהלכה. - אבל אכתי קשה מדוע השמיט הא דאיתא בירושלמי לענין שחו"ח, וגם עוד איתא שם כמה בעיות בדבר מופלא סמוך לאיש לענין חיובי קרבנות. - והרמב"ם השמיטן, - ומצאתי בשירי קרבן שגם כן תמה מדוע השמיט הרמב"ם לכל הני בעיות דהירושלמי שם. ז והנה לכאורה אפשר לומר דשיטת הרמב"ם כברייתא זו דממעט חיוב קרבן במופס"ל. וזהו מדכתב בפרי"א מנדרים ה"ה וז"ל הקדישו ובא הגדול ונהנה מן הקדש שהקדישו לוקה מפני שנדריהם נדרים מן התורה עכ"ל. ומדלא כתב שהנהנה מן ההקדש הזה חייב גם קרבן. משמע דסבר דלגבי חיובי קרבן אין הקדשו הקדש. - וכל הקדש שמקדיש הוא רק בנדר קונם שהוא בלא יחל. - ומזה משמע שאין להמופס"ל להביא בהקדישו חיוב קרבן. - ומטעם זה השמיט הרמב"ם כל הני בעיות שמבעי שם לענין קרבן, משום דאין בו כח לעשות חיוב קרבן. - וגם אין בו כח להביא לדין חיוב קרבן. - אבל לפי"ז יש לתמוה בזה שכתב בפר"ב דנזירות הי"ב שכתב וז"ל קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי"ז נזיר ומביא קרבנותיו. יעוי"ש. וקשה הלא אעפ"י שסבר הרמב"ם