נזר הקודש - נדה קט

דברייתא לקמן נ"ה, וכמו שכתבנו לעיל. - ובזה סרה גם השגת הראב"ד שם בפר"ה מהל' אבוה"ט. - דהראב"ד מפרש כוונת הרמב"ם בזה שכתב ויחתום פי אמה שכוונתו לשיעור שהוא חתימת פי האמה, אבל הלא מבואר דהרמב"ם מפרש ויחתום שיהיה ניכר, וכמו שכתב בפר"ב ממחוסרי כפרה. וכמו שכתבנו. א דף מ"ד, ופוסל מן התרומה, וזרע אין לה אמר רחמנא והא אית לה, מאי איריא זרע אפילו עובר נמי דכתיב כנעוריה פרט למעוברת, והקשו בתוס' תפי"ל מדכתיב אין לה עיין עליה כי היכי דפסלינן בריש החולץ חליצת מעוברת מאין לו עיין עליו. יעוי"ש. ולכאורה הלא התם רק ר"ל סבר להאי דרשא, אבל ר' יוחנן לא סבר להאי דרשא, וא"כ איכא למימר דהכא אזלא הסוגיא אליבא דר' יוחנן, דלא סבר עיין עליו, ולהכי פריך מהא דכתיב כנעוריה, פרט למעוברת. וע"כ סברת התוס' להקשות לר"ל דסבר עיין עליו. - א"כ למאי איצטריך כנעוריה למעט מעוברת הא בלא"ה לא מצי אוכלת בתרומה מטעם דכתיב אין לה ודרשינן עיין עליה. ב והנה תירצו התוס' דעיין עלי' הפירוש דהדבר כספיקא אבל לא מיפסלא מן התרומה בהכי, יעוי"ש. והכוונה דליכא מלקות בשאכלה תרומה בהיותה מעוברת כמו זר האוכל תרומה, וכן כתב בתוספי הרא"ש, יעוי"ש. ומבואר דעכשיו שאמרה תורה כנעוריה למעט מעוברת הרי היא לוקה גם כן ונחשבת כמו זרה ממש בשביל העובר. ג ויש לעיין היאך הדין בשהפילה אח"כ אם היא לוקה. - ומסתבר דזה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל שם ביבמות דלר' יוחנן דסבר איגלאי מילתא למפרע. דנפל הוא, א"כ אינה בת מלקות כיון דאמרינן דנפל הוא מעיקרא, ולר"ל דסבר דלא אמרינן איגמ"ל יש עליה חיוב מלקות. - אבל לפי"ז אין לוקין אותה כל זמן העיבור וא"כ הוי התראת ספק ג"כ, ותליא בפלוגתא אם הוי התראה. ולפי"ז תמוה מדוע לא נחתו לזה התוס' ותוספי הרא"ש. ד לכן נראה דהכא כיון דאמרה תורה כנעוריה שהכוונה שאינה כנעוריה ממש בגופה סריקא הרי היא נחשבת כזרה, והתורה לא ירדה לספיקא אלא אם רק כשהיא בגופה מליא הרי היא זרה לתרומה וצ"ע. ה והנה בעיקר מה שכתב בתוספי הרא"ש דיש מלקות בבת כהן שנישאת לישראל ומת והניחה מעוברת ואכלה בתרומה. - קשה הא בעינן לענין מלקות שיהי' זר מעיקרא, והכא הרי אינה זר מעיקרא. והנה לכאורה אפשר לומר דכוונתם לענין איסור מלקות. - אבל זה ליתא משום דאיסור מלקות שייך גם בשביל זה דעיין עליה. ו והנה יש לומר דיצוייר מלקות באופן בת ישראל שנישאת לכהן ומת ויש לה בן מכהן שמת, ושוב נישאת לישראל ומת וממנו מעוברת. והנה בענין זה ג"כ אסורה בתרומה מטעם שמעוברת מישראל. - ובזה הרי היא זר מעיקרא. ושפיר יצוייר מלקות. - וכן גם לענין חומש מחויבת היא כדין זר ממש. - ובזה חידשה תורה מבנעוריה. ובספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף כ"ב דף הספר ביארנו שיש מלקות גם באופן שלא הוי זר מעיקרא. ואתי שפיר דברי תוספי הרא"ש לנכון. ז שם, אמר רב ששת הכא בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה. ויש לו בן אחד מהגרושה דפוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ולאפוקי מר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל וכו' יעוי"ש. וקשה הא אפילו בשאין לו בנים כלל. - אבל עכ"פ יש לו יורשים כהנים, וממילא המה הבעלים של העבדים. והעובר של הגרושה אינו פוסל. - והנה זהו מה שהקשו בתוס', יעוי"ש שכתבו דרב ששת לית ליה הא דשמואל דסבר ביבמות ס"ז דאוכלין בשביל המשפחה. ח והנה הרמב"ם בפר"ח מתרומות ה"ד כתב לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלים בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל, יעוי"ש. וזהו כאוקימתא דרב ששת הכא, וע"כ דמפרש הרמב"ם כמו"ש התוס' הכא דבאין לו בנים פוסל גם לרבנן משום דסבר דיש זכייה לעובר, וביש לו בנים אין עובר פוסל מטעם דלא חיישינן למיעוט. - וסרה השגת הראב"ד, ועי' בכס"מ. - איברא דקצת דוחק להעמיס כן ברמב"ם מדלא נחית לזה דלא חיישינן למיעוט. - עוד אפשר לפרש דסבר הרמב"ם דביש להעובר אחין אין לו זכייה. אבל כשאין לו אחין יש להעובר זכייה, עי' בכס"מ שנחית לזה. יעוי"ש. ונראה דהביאור בזה דבשיש להעובר אחין שהם ודאי יורשים. אין להעובר זכייה. וזה בגדר אין ספק מוציא מידי ודאי, וכמו"ש התוס' בריש ב"מ וביבמות ל"ח. - משא"כ כשאין לו אחין דאז אין לומר להעביר הנחלה לשארי יורשין. - ועומדין הנכסים ברשות יורש שהוא העובר. א ע"ב, מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר לומר שממעט בחלק בכורה, וכן איתא בב"ב קכ"ז לענין טומטום שנקרע ונמצא זכר דאינו ממעט בחלק בכורה שנאמר וילדו לו בנים עד שיהא בן בשעת לידה, יעוי"ש. ובילדותו הקשיתי בהא דאיתא ב"ב קכ"ב לתת לו פי שניים כאחד, או אינו אלא פי שנים בכל הנכסים וכו' יעוי"ש. וקשה דאם אמרנין דהבכור נוטל פי שנים בכל הנכסים, ואפילו אין הם עשרה בנים המה נוטלים רק שליש בהנכסים, וא"כ אפילו אם אמרינן דבן שנולד לאחר מיתת אביו נקרא בן. וכן טומטום שנקרע ונמצא זכר נקרא בן מעליא, אין זה שייך למעט בחלק בכורה כיון שתמיד נוטל הבכור שני חלקים מכל הנכסים, ולא בעינן קרא למעוטינהו, וע"כ מוכח מזה דבכור נוטל פי שנים כאחד. ולא בכל הנכסים. - ומצאתי עתה בספר ברית יעקב חחו"מ סימן ק"ו שהביא קושיא זו בשם מרן הגרע"א ז"ל, ועי' בחידושני למס' בכורות, ב שם, בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מ"מ יכיר בעינן. - והנה קשה בהא דפריך ב"ב קכ"ז יכיר למ"ל ומדוע לא משני הש"ס דבעינן יכיר למעט בכור שנולד לאחר מיתת אביו דחסר הכרה דאב. - והתוס' ב"ב קמ"ב כתבו דזה לא נלמד מיולדו לו. יעוי"ש. אבל זה ניחא לפי מה שכתבו התוס' בכורות מ"ו ד"ה יכיר דהתם קשיא ליה מלשון יכיר דמשמע שיש כח בהכרת האב. - והנמו"י כתב שם למעוטי כשנולד כשהוא גוסס. יעיי"ש. ויש לעיין