נזר הקודש - נדה קח

ט שם, זבה שנעקרו מימי רגליה, וקשה מדוע לא אמרינן דמהני השקה למימי רגליה, ועי' מה שכתבנו בספרנו נזר הקודש למס' תמורה לה' מקואות, אמנם עתה כשהשגתי הספר ערוך לנר ראיתי מקשה זה ומביא המשנה דפר"י דמקואות שתה מים טמאים טבל והקיאם טהורים. מפני שהם טהורים בגוף, והלא מי רגלים מים הם כדאמרינן שם מלא מי רגלים רואים אותן כאילו הם מים, ומביא עוד ראיות וכבר כתבנו מזה בספרנו שם. ו אבל נראה דלא קשה דיש לומר דלהכי לא מהני השקה מטעם דכיון דמנקטינהו למיא הרי היא סוגרת המים לצאת וא"כ הוי אינו ראוי לביאת מים. - והרי זה כמו קמצה שפתותיה וכדומה. ומזה ראיה להא דכתב הרמ"א בסימן קצ"ה סעמ"ג יש אומרים שצריכה האשה להטיל מים קודם טבילה אם היא צריכה לכך, יעוי"ש. והביאור מפני שזה שתעצור אותו מקום מהמים שלא לצאת הרי חסר בזה ראוי לביא"מ ולהכי לא מהני השקה כיון שחסר בזה השקה. אמנם תקשה לפי"ז היאך עלתה לה טבילה, ובסוגיא מבואר דעיקר הבעי' לטהרות אבל טבילה עלתה לה. והנה מזה מוכח דראוי לביא"מ הוי דרבנן, ולענין דאורייתא עלתה לה טבילה, ולהכי לענין המי רגלים אם יש לה דין מעיין שהוא לדאורייתא, - אבל לדידן דחיישינן לצאת ידי ראוי לביא"מ שהוא מדרבנן, להכי שפיר כתב הרמ"א בשם הראשונים שצריכה להטיל מים שלא תעצור את עצמה בכדי שתהיה מקום זה ראוי לביא"מ. יא ובזה יש ליישב מה שכתב השערי דורא ואשה צריכה להטיל מים קודם שטבלה אם היא צריכה, כדמסיק ביוצא דופן גבי זבה שנעקרו מי רגליה וכו' וירדה וטבלה מהו, והב"ח הביא דברי השע"ד וכתב גם בשם הראב"ן האשה שטבלה ולא הטילה מים תחילה לא עלתה לה טבילה דבעי רבא זבה שנעקרו מי רגליה וטבלה מהו ולא איפשטא וספיקא דאורייתא לחומרא, וכתב הב"ח תמוה בעיני אם יצא זה מפי גאונים מעולם, דבעי' היא לענין טהרות משום מעיינות הזב וכו' יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו כוונתם דהנה לכאורה אין מקום להסתפק גם לענין מעיינות מטעם דהמי רגלים נטהרו בטבילה זו מטעם השקה. - וע"כ משום דכיון דנעקרו המי רגלים והיא עצרה עצמה, ממילא יש בזה סגירת המקום, והרי זה כמו קרצה שפתותיה, ונעשה ביהס"ת הזה אינו ראוי לביאת מים ומטעם זה לא נטהרו המי רגלים. - אבל אין זה ברור אם עצרה הרבה עד שלא היה ראוי לביא"מ. - וממילא יש להסתפק גם באופן שאינו ראוי לביא"מ אם הטבילה תטהר המי רגלים. אבל אם היה ברור שהיתה המקום ראוי לביא"מ שאז שוב אין להסתפק אם נטהרו גם מתורת מעיינות, נמצא דע"כ הוי זה ג"כ בספק אם היה ראוי לביא"מ. וממילא גם לדדין לבעלה מידי ספיקא לא נפיק אם באופן זה הוי ראוי לביא"מ ומטעם זה כתבו הגאונים דיש למיזיל לחומרא מטעם ספד"א כן נראה בס"ד. א ע"ב, ומטמאין בכל שהן. אמר שמואל זב צריך כחתימת פי האמה. והנה מסופקני למ"ד דזב צריך שיעור. - ובפחות מכשיעור לא נעשה זב. היאך הדין לענין הזיבה עצמה שמטמא במגע ובמשא, אם גם לזה בעינן שיעור. - והיינו דלא הוי זיבה בפחות מכשיעור, ואין לה טומאה כלל, או"ד דלענין הזיבה עצמה שאמרה תורה זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא. לא בענין לזה שיעור. ב והנה יש לדון מהא דאיתא לעיל ל"ד ולקמן נ"ה זובו טמא הוא לימד על הזוב שהוא טמא במאי אלימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ יעוי"ש. וקשה למ"ד דלדין זב בעינן שיעור, ממילא בעינן לטומאת עצמו, מפני שאין זה גורם טומאה מפני שהוא פחות מכשיעור ואינו מטמא במשא. ומדלא נחית לזה הסוגיא משמע דגם בפחות מכשיעור מטמא במשא. - וכן לקמן נ"ה קאמר הש"ס דלמגע לא איצטרך דלא גרע מש"ז כי איצטרך קרא למשא, וקשה הא למ"ד דבש"ז צריך שיעור כחתימת פי האמה, עי' לעיל כ"ב וא"כ שפיר איצטריך קרא לזיבה פחות מכשיעור. - וכן יש לדייק מהא דר' יהושע מטמא קרי של זב במשא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. עי' לעיל כ"ב ובתוס' שם. - והנה הצחצוחין כפי הרגילות הוא פחות מכשיעור, ועוד דאם בעינן שיעור, הלא בהצחצוחין יש להסתפק אם היה כשיעור, ומדלא נחתו לזה בש"ס משמע דלענין עצם הטומאת עצמו לא בעינן שיעור לכו"ע. ג והנה לפי"ז קשה לשמואל דסבר דלזב בעינן שיעור. וקשה הא איכא ק"ו אם לאחרים גורם טומאה גם הפחות מכשיעור לטומאת משא, לעצמו לא כש"כ. - וע"כ צריך לומר דלשמואל דסבר דזב צריך שיעור לדין זב, - ע"כ בפחות מכשיעור ליכא גם טומאת משא, - והוא מטעם שאין דין זיבה כלל לפחות מכשיעור. ד והנה מרן הכס"מ בפר"ה מאבוה"ט ה"א כתב ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כשמואל, יעוי"ש. - ולפלא שלא הביא מה שפוסק הרמב"ם בפר"ב ממחוסרי כפרה ה"ט וז"ל ראיית הזב אין לה שיעור אלא הרואה כל שהוא טמא שנאמר החתים בשרו כל שהוא ניכר בבשרו מטמא. יעוי"ש. - הרי מבואר להדיא דהרמב"ם לא סבר כשמואל, דהרי שמואל מפרש כוונת התורה בהא דכתיב החתים הפירוש חתימת פי האמה שהוא שיעור, והרמב"ם מפרש החתים שפירושו ניכר בבשרו. והוא לשון חותם. (והנה לפי הנראה תמוה היכן מצא הרמב"ם לפרש כן פירוש חדש אשר לא נזכר זה בסוגיא, דהרי בסוגיא מבואר דרבנן דפליגי על ר' ישמעאל מפרשי החתים דהפירוש שמטמא לח ולא יבש, וצ"ע). אבל עכ"פ מבואר להדיא דהרמב"ם מפרש החתים שפירושו שניכר, אבל לא בעינן שיעור, אבל עכ"פ לא סבר כשמואל. - וממילא גם הא דכתב הרמב"ם בפר"ה מאבוה"ט שם ולרואה בכל שהו בדין ש"ז. ג"כ בעינן שיהיה עכ"פ ניכר בבשרו, ולפי"ז הא דכתב שם ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי אמה אין הכוונה ויחתום כמו שמפרש שמואל דהיינו שיסתום פי האמה. אלא הפירוש ויחתים פי אמה היינו שיהיה ניכר פי אמה שיש שם ש"ז. - ומבואר דהרמב"ם סבר דלא בעינן שיעור לש"ז ולזיבה. והכריע כן להלכה מלבד שסתם משנה סבר כן. הנה כן מבואר אשר כן סבר גם ר' יהושע, וכן הוא סתמא