נזר הקודש - נדה קז

וכן משמע ברמב"ם פר"ג מאבוה"ט ה"א, אבל ע"כ המיעוט דבה ולא באחרת אינו ממעט אלא סוף הבליעה. א דף מ"ג, אמר שמואל כל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה וכו' לישנא אחרינא אמר שמואל כל ש"ז שאינו יורה כחץ אינה מטמאה וכו' איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה וכו' לישנא אחרינא אמרי לה אמר שמואל כל ש"ז שאינו יורה כחץ אינה מזרעת, אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמיא. - וכתבו התוס' פירוש ואפילו נעקרה בלא הרגשה דאם לא כן היינו לישנא קמא, יעוי"ש. מבואר מזה דבנעקרה שלא בהרגשה איכא תרי לישנא. - וכיון דהוי ספד"ד יש למיזיל לחומרא. - ומזה יש להקשות על הרמב"ם בפר"ה מאבוה"ט ה"ד שכתב וז"ל וכל ש"ז שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמאה. - ומרן הכס"מ מביא בשם הראב"ד שהשיג בזה על הרמב"ם, יעוי"ש. ב ונראה דהרמב"ם שפוסק כשמואל שאין ש"ז בלא הרגשה מטמא. - אמנם שינה מלשון שמואל שאמר שאין כל גופו מרגיש, והנה מלשון זה משמע דאף אם מרגיש, אבל אין בזה הרגשת כל הגוף אינה מטמאה. - וזהו אפילו אם היה לו הרגשת אבר, אבל לא היה הרגשת כל הגוף אין בש"ז זו טומאה, - אבל הרמב"ם כתב שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמאה. - והיינו שלא היתה הרגשה כלל לא הרגשת הגוף, וגם לא הרגשת האבר, וכמו שמסיים שם וז"ל לפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינה מטמאה משום ש"ז, יעוי"ש. - ובאופן זה סבר הרמב"ם שאין בזה טומאה כלל. - ואין זה ענין להא דלישנא בתרא דשמואל שאמר כל ש"ז שאינו יורה כחץ אינה מזרעת, ודייקינן מזה הא טמויי מטמא. - והיינו אפילו שנעקרה בלא הרגשה כמו"ש התוס' היינו בלא הרגשת כל הגוף. אבל היתה הרגשת אבר. ובזה גם הרמב"ם סבר דש"ז יש לה טומאה. - וזהו מה שכתב הרמב"ם שם נעקרה בהרגשה אעפ"י שיצתה שלא בהרגשה טמא. והיינו דאעפ"י שחסר בזה הרגשת כל הגוף. אבל אם רק העקירה היתה בהרגשה טמא. וזהו לחומרא כלישנא בתרא. ג שם, את"ל בתר עקירה אזלינן וכו'. - והקשה הרמב"ן אמאי לא פשטה להא מילתא מהא דאמרן לעיל ונעקר ממנה דם בירידה טמאה. יעוי"ש. ביאור דבריו דכי היכי דאמרינן לעיל דכשנעקר הדם בימי טומאה וטבלה ועתה ימי טוהר, ומ"מ האשה טמאה מפני הדם הנעקר בימי טומאה. ואמרינן שהוא דם טמא מטעם דבשעת עקירה היתה בימי טומאה. - וה"נ אית לן למיזל בתר עקירה. ומטמאה מדין מעיין שיש על מימי רגליה. ד ונראה להעיר דיש לומר דהתם גבי דם יש תורת דם טמא בשעת עקירה, והוא מטמאות שמטמא גם בבית החיצון גם כשעדיין לא יצא לחוץ. אבל בדין מעיינות הזב והזבה טומאתן בחוץ, - ורק בדם נדה וזבה אמרה תורה שמטמא בפנים כבחוץ, משא"כ גבי מעיינות לא מצינו חידוש התורה שתטמא בפנים כבחוץ. ומסתברא שדין זבה כמו זב. - ולזה כיון שתורת מעיין איכא על מימי רגלים ביציאה דלחוץ, ולהכי בעי אם אזלינן בתר עקירה בשעה שהיתה טמאה עדיין דהיינו קודם טבילה ואפשר שסבר הרמב"ן דגם במעיינות בזבה יש להמעיין טומאה בפנים כבחוץ, וצ"ע. ה והנה מבואר דהטבילה עלתה לאשה שנעקרו מימי רגליה. - ומזה יש לתמוה על הראב"ן הובא ביו"ד סימן קצ"ח סמ"ג דבאופן זה לא הוי ראוי לביא"מ, וצ"ע. ו והנה מזבה שנעקרו מימי רגליה, פירש"י הובא בתוס' דלהכי בעי בזבה ולא בזב לפי שבאשה מתעגלים מימי רגליה ולא בזב. - והקשה הרשב"א דהא מימי רגליו דזב מטמאין טומאה חמורה ברוקו ומעיינות הן טפי שהן מתעגלין כדאיתא לקמן נ"ו וכו' יעוי"ש. ונראה בכוונת רש"י דמימי רגליו של זב אינם מתעגלים כל כך דמצי למנקטינה, אבל זבה מצי למינקטינהו למימי רגליה ביותר, ואח"ב ראיתי בריטב"א שכתב כן ביישוב דברי כוונת רש"י. ז שם, ולא תוך תוכו קמ"ל. - וקשה מהא דתנן בפר"ח דכלים מ"י מגע טמא מת שהיו אוכלים ומשקין לתוך פיו הכניס ראשו לאויר התנור טהור טמאוהו, יעוי"ש, הרי מבואר דין זה דביהס"ת דהרי פיו נחשב לביהס"ת כדאיתא בקדושין כ"ה. - וא"כ מאי רבותי' דקומטו יותר מפיו. ואם התם בטומאת משקין לטמא כלים שהוא מדרבנן אמרינן דנקרא תוכו ולא תוך תוכו. - א"כ כש"כ בשהניח שרץ דפשיטא שהתנור טמא. - וראיתי אח"כ בערוך לנר שהניח זה בצ"ע, יעוי"ש. ח ונראה דהכא איכא חידושא ביותר. - והיינו בהא דתנן שם טמא מת שהוא ראשון לטומאה וידוע דטמא אינו חוצץ בפני הטומאה להכי לא נקרא תוך תוכו. - משא"כ בטהור שהניח שרץ בקומטו, דהטהור לא נטמא מהשרץ מפני שהשרץ אין לו טומאת משא רק טומאת מגע ובקומטו שהוא בית הסתרים לא נטמא גם במגע, - בזה שפיר יש לומר דהטהור חוצץ בפני הטומאה. ומטעם זה יהיה הדין כמו בתוך תוכו, על זה משמיענו דגם זה לא נקרא תוך תוכו. - והנה הרמב"ם בפרי"ד מכלים ה"ה כתב בתחילה הדין דהמשנה דכלים וז"ל אדם שהיו משקין טמאין בתוך פיו וקפץ פיו והכניס ראשו לאויר כלי חרס טמאהו, ואח"כ כתב היה לו בתוך קומטו כעדשה מן השרץ והכניסו לאויר התנור נטמא התנור. יעוי"ש. בזה יש לעיין כיון שכתב בדין המשנה אדם סתם ולא כתב טמא מת משמע שהוא אדם טהור. - ולפי"ז ליכא למימר בהא דטמא אינו חוצץ. - ולפי"ז מיותר הדין השני בהא דשרץ בקומטו. - וגם קשה מדוע השמיט אדם שהוא מגע טמא מת. ובפיה"מ מבואר שמפרש המשנה במגע טמא מת שהוא ולד הטומאה. - ואפשר דכיון דמבואר דגם טהור אינו חוצץ להיות דינו כמו תוך תוכו להכי כתב סתם אדם שהיו משקין טמאין לתוך פיו. - והוי רבותא בשתים דאעפ"י שהוא טהור וגם הטומאה שבתוך פיו מטמא רק מדרבנן מ"מ אינו חוצץ להיות דינו כמו תוך תוכו. - ואח"כ כתב עצם הדין דטהור אינו חוצץ מהא דשרץ בקומטו.