נזר הקודש - נדה קו

להו, וממילא כשבעי' הש"ס לענין טומאה, הרי"ז כמו שמבעי' גם לענין חציצה. - אבל דוחק הוא דהלא מצינו בש"ס דקאמרה הסוגיא כמה נפק"מ דאיכא, וכמו שקאמר הש"ס לעיל בבעי' בפולטת אי רואה הויא או נוגע הויא וחשיב שם כל הנפק"מ דאיכא, לסתור ולטמא בכל שהוא ולטמא בפנים כבחוץ. - ואם איכא הכא נפק"מ גם לענין חציצה היה להש"ס לחשוב גם זה. אבל אם אמרינן דראוי לביא"מ דרבנן אתי שפיר דבעי הש"ס לדאורייתא. - וא"כ קשה לשיטת התוס' והרמב"ם דסברי דבעינן ראוי לביא"מ מדאורייתא והמעכב הביא"מ באופן שאינו ראוי הוי חציצה. כ ונראה דהנה באותו מקום יש שני מקומות היינו לפנים מן השיניים, וחוץ לשינים. - ואביי ורבא פליגי בתרתי היינו דאביי סבר דבלוע הוי. ורבא סבר דביהס"ת היינו בשני המקומות. - איברא דהתוס' לעיל בד"ה אמאי טומאה בלועה היא פירשו דהפירכא גם לרבא משום דסבר כשנעקר מן המקור ולא יצא לחוץ היינו לבית החיצון מודה רבא דבלוע הוי, יעוי"ש. וכן כתב הרמב"ן. יעוי"ש. - אבל לא כן פירש"י, וכן הריטב"א פירש דהפירכא רק לאביי, יעוי"ש. מבואר דסברי דלרבא ליכא באותו מקום שהוא בלוע. אלא ביהס"ת הוא גם מן השיניים ולמפנים. - וא"כ יש לומר דאותו מקום שבין השיניים דלפנים סבר רבא דאעפ"י דהוי ביהס"ת, אבל זהו רק לטומאה, אבל לענין ראוי לביא"מ לא נחשב זה לביהס"ת שליבעי ראוי לביא"מ. - ובזה אתי שפיר דבעי הגמ' לענין טומאת משא, ולא בעי לענין חציצה משום דיש מקום באותו מקום שלענין ראוי לביא"מ דינו כבלוע. - אבל לענין טומאת משא דינו כביהס"ת. - וע"כ הפוסקים דסברי דראוי לביא"מ הוא מדאורייתא מפרשי הסוגיא דרבא סבר דביהס"ת הוי גם מכין השיניים ולפנים. - א שם, איבעיא להו מקום נבילת עוף טהור בלוע הוי או ביהס"ת הוי למאי נפק"מ כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה לתוך פיו וכו' אביי אמר בלוע הוי ורבא אמר ביהס"ת הוי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא. - והנה יוצא מסוגיא זו דנבלת עוף טהור מטמא דוקא בביה"ב. - והיינו טומאה בלועה שאינו מטמא בכל הטומאות, אבל נבילת עוף טהור מטמא בבלוע אבל נבלת בהמה בביה"ב לאביי אינו מטמא במשא, ולרבא מטמא במשא. - והנה בתוספי הרא"ש כתב דמודה רבא בעומק ביה"ב דבלוע הוי ולענין נבילת עוף טהור גם בזה מטמא, אבל בנבלת בהמה מודה רבא דלא מטמא. - והברייתא דמביא אביו סיוע דממעט התנא טומאת נבלה בהמה מהא דכתיב בה ולא באחרת הכוונה בבלוע כזה שהוא בעומק ביה"ב. - וכן כתבו התוס' חולין ע"א ד"ה מי וכו' יעוי"ש והנה לפי"ז יש לעיין היאך מביא אביי ראיה מהא דממעט נבלת בהמה מטומאת ביה"ב, הלא יש לפרש דהתורה מיעטה באופן הביה"ב בעומק שבזה גם רבא מודה - ובחדושי הרמב"ן כתב משום דמשמע מהברייתא דלעולם אין לבהמה טומאה בביה"ב ולא משמע להו לדחוקה בסוף הבליעה בלחוד. יעוי"ש. - אבל רבא ע"כ מפרש דהכתוב ממעט דוקא בעומק ביה"ב לחוד. ב והנה התם בחולין הקשו התוס' למ"ל קרא לטומאה בלועה שאינו מטמא, הלא יש ללמוד מדמיעטה התורה לטומאת נבלה בביה"ב מהא דכתיב בה ולא באחרת, יעוי"ש. אבל אפשר לומר דלאביי אתי שפיר משום דאם לא מיעטה התורה טומאה בלועה הוי אמרינן דהא דמיעטה התורה בנבילת עוף טהור בה ולא באחרת. זהו דוקא בבלוע בעומק. - וזהו בסוף ביה"ב. - אבל כשיש לימוד למעט טומאה בלועה אמרינן דגם בתחילת בליעה הוי ג"כ טומאה בלועה, אמנם לרבא תקשה דהרי אם אמרינן דרבא מודה בסוף הבליעה בעומק, ורק בתחילת ביה"ב סבר דהוי ביהס"ת א"כ למ"ל לימוד לטומאה בלועה. הלא שפיר יש ללמוד מהא דבה ולא באחרת. ג והנה התוס' כתבו שם לרבא דע"כ כשתחב לו חבירו בביה"ב וחזר והוציאו ובית הבליעה היה רחב ולא הסיטה כלל התם ממעט קרא דוקא נבלת בהמה. יעוי"ש. וכעין זה כתבו התוס' הכא בשמעתין דרבא מפרש כן הברייתא, יעוי"ש. אבל יש לעיין דלפי"ז באכילת נבילת עוף טהור באופן זה הוי אכילה, ותמוה דיהיה זה נקרא אכילה באופן שלא נשאר במעיו. - והנה אף שאיתא כזה בחולין ק"ג אמר דבי אסי אמר ר' יוחנן אכל חצי זית והקיאו וכו' הרי נהנה גרונו בכזית, יעוי"ש. הנה זה רק במקום שבעינן הנאת גרון. - משא"כ במקום דבעינן בליעה. וע"כ הנאת מעיו בעינן. והנה כי ירא אני מרבותינו בעלי התוס', אבל לפי הנראה דחוק לומר, דהקרא מיירי באופן זה, - והנה אפשר לפרש דכוונת התוס' דהקרא דוהאוכל מיירי בכל אופן, אבל רק המיעוט דבה ולא באחרת ממעט נבלת בהמה באופן זה שלא היה היסט, ולגבי טומאת נבלת בהמה לא בעינן אכילה כמובן. ד ונראה בכוונת התוס' דרבא מפרש דהא דמיעטה התורה נבילת בהמה מבה ולא באחרת. - היינו דבנבלת עוף טהור יש טומאה בביה"ב כולו היינו גם בהתחלת הבליעה אעפ"י שלא בא לסוף הבליעה ובזה מיעטה התורה נבלת בהמה לומר שאינו מטמא במשא בהתחלת הבליעה. ולזה כתבו התוס' דהיאך יצוייר התחלת הבליעה בלא סוף. ובלא היסט. - לזה כתבו שיצוייר באופן שתחב לו חבירו וחזר והוציאו. ה והנה הריטב"א כתב יש שפירשו דמודה רבא בסוף ביה"ב ולא נחלק אלא בתחילתו וכו' ורבא לא חש לה דמשמע ליה דההיא בסוף ביה"ב מיירי, ולפי"ז לית הלכתא כאביי, אבל לפי דברי המפרשים דככל ביה"ב פליג רבא הלכתא כאביי, ואע"ג דליכא ביע"ל קג"ם לא קאמר בכלל ההוא. אלא היכא דליכא מתניתא כאביי, יעוי"ש. והנה מדברי הרמב"ם בפר"א מטו"מ ה"ח שכתב וז"ל הנושא בתוך ביהס"ת נטמא וכו' אא"כ נבלע הטומאה בתוך מעיו, יעוי"ש. מבואר דסבר דרק בתוך מעיו ליכא טומאה אבל בסוף ביה"ב דין ביהס"ת עליו ומטמא במשא. - וזהו ע"כ דסבר הרמב"ם דרבא גם אסוף בליעה סבר דביהס"ת הוא. אבל לפ"ז תק' היאך פסק כרבא דזה הוי היפך הברייתא. וע"כ דמפרש הרמב"ם כפי מה שפירשו התוס' דהמיעוט דבה ולא באחרת ממעט באופן שתחב לו חבירו וחזר והוציא בלא היסט. וכמו שפירשנו לעיל. ואעפ"י שנבלת עוף הטהור מטמא גם בהתחלת הבליעה,