נזר הקודש - נדה קה

דלרבא אתי שפיר לענין טומאת משא. יעוי"ש. - וכבר קדמו הרמב"ן בקושיא זו כדלעיל. י והנה המהרש"א מתרץ דבעינן ביולדת מטמאה בפנים כבחוץ דומיא דנדה וזבה וזיבה דמטמא אף במגע, - ביאור דבריו דנדה וזבה שמטמאות בפנים כבחוץ הנוגע בה ג"כ נטמא מפני שכל גופה טמא, - משא"כ יולדת שטבלה כאוקימתא דר"ז בשם רב אין להאשה טומאת מגע כלל. - ואפילו הנוגע בהדם בפנים לא נטמא מטעם מגע ביהס"ת, ואין בזה אלא טומאת משא, - וא"כ אין זה דומיא דנדה וזבה. - ולפי מה שביארנו מסולק השגת הס"ט שהקשה על המהרש"א משום דבנדה וזבה הוי טומאתן טומאת ראיה, והנוגע בדם גם בנדה וזבה אין להן טומאת מגע, יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו כוונת המהרש"א משום דעכ"פ הנוגע בנדה וזבה נטמא, משא"כ ביולדת כמו שכתבנו. יא אבל נראה להקשות על המהרש"א דהרי חזינן דהש"ס לא חש לזה. - בזה שלא הוי דומיא לנדה וזבה. - והיינו בזה שמוקים הש"ס לעיל הברייתא בהא דיולדת שמטמאה בפנים כבחוץ כהא דר"ז אמר רב. - הרי חזינן דלא איכפת להש"ס הא דלא הוי דומיא לנדה וזבה. - וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה. וזהו ג"כ סברת הרמב"ן דלא חש לסברא זו דלא הוי דומיא לנדה וזבה. והקשה ג"כ מדוע לא מוקים הש"ס לטומאת משא ודברי הרמב"ן נכונים דהסוגיא רוצה ליישב הברייתא גם אליבא דאביי, וכמוש"נ. יב שם, הכב"ע בלידה יבשתא. - וקשה דזה ניחא למ"ד אפשר לפתיה"מ בלא דם. - אבל להני תנאי דסברי אי אפשר לפתיה"מ בלא דם א"כ אי בימי נדה נדה אי בימי זיבה זיבה. - וא"כ אתיא ברייתא זו כתנאי. - ותקשה מזה להפוסקים דסברי א"א לפתיה"מ בלא דם, והכא סתמא דסוגיא. - וראיה לזה לשיטת הרמב"ם בפר"ה מא"ב הי"ג. - ותקשה מזה להראב"ד שמשיג שם. - אבל אפשר לומר דכיון דאוקימתא זו רק לאביי. - אבל לרבא שפיר מיתוקם הברייתא כפשוטו לענין טומאת משא כמו שכתבנו לעיל בשם הרמב"ן. יג אמנם עוד נראה דהכא אתי שפיר הסוגיא גם אליבא דכו"ע. והיינו דאף להני דסברי אי אפשר לפתיה"מ בלא דם וגם בלידה יבשתא ע"כ יש דם. אבל מפני שלא שייך בזה מטמאות בפנים כבחוץ וממילא אין לומר שמטמא בפנים כיון שגם בפנים ליכא דם אלא חששא דדם וא"כ תמיד איכא למימר שיצא לחוץ. כיון שלא ידענו אם הדם הוא בפנים או בחוץ. וממילא מוכרחים לאוקמי כמו שמוקים הש"ס דנפק"מ לענין ולד. - וזהו כוונת הסוגיא דבלידה יבשתא אין לדון על פנים כבחוץ כמו בנדה וזבה. - ורק נפק"מ לענין ולד. יד ובזה יש להשיג על הגאון עמו"א בסימן נ"ז שכתב מסוגיא זו להוכיח דבאשה שנפלה מקורה (פארפעל) אין לטהר דמה, והוא מדמוקים הש"ס בלידה יבשתא שהוא שלא אליבא דהלכתא דקיי"ל א"א לפתיה"מ בלא דם כמו"ש בהג"מ פר"י מא"ב ה"א. - ומדוע לא מוקים הש"ס שילדה בנפילת המקור דמשום הדם לא מטמיא, והולד כשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור האשה טמאה משום לידה. יעוי"ש.- אבל לפי המבואר האוקימתא בלידה יבשתא אתי גם להני דסברי א"א לפתיה"מ בלא דם כדלעיל. טו עוד נראה להעיר דלר"ל שסבר במקור שנעקר דאין האשה טמאה טומאת נדה מטעם שאין זה הדם דרך יציאה, והרי זה כמו הדם שיצא דרך דופן. - א"כ אפשר שאין בזה גם כן טומאת לידה. - דהלא עיקר טומאת לידה, נדה קרייא רחמנא כדכתיב כימי נדת דותה. טז ובזה יש לדחות מה שהביא שם ראיה לאסור הראיית דם בנפילת המקור מהא דהקשו התוסי"ש בכריתות י' למ"ד א"א לפתיה"מ בלא דם למה לן קרא לטמא יולדת תיפ"ל משום דם שעם הלידה יעוי"ש. ואי ס"ד דבנפלה המקור הדם טהור, הלא יש לשנויי דאיצטריך לאופן שנפלה מקורה דמשום דם טהורה. וטמאה משום לידה עכת"ד. ולפי מה שכתבנו דע"כ אם הדם טהור משום נדה, אין בזה גם משום טומאת לידה. וצ"ע. יז והנה בזה שכתבנו לעיל ביישוב שיטת הרמב"ם בהשמטת הסוגיא בהא דמוקי הש"ס הא דיולדת לענין ולד שהוציא ראשו. - דסבר הרמב"ם ההבדל בין דם נדה לדם לידה, והוא דדם נדה מטמא את האשה. ודם לידה הלידה מביאה טומאה על הדם, וכמו שכתבנו לעיל. - ולפי"ז לולא שכתבה תורה טומאת לידה, לומר דהלידה בעצמותה מטמא. - דאז לא הוי אמרינן דדם הלידה מטמא בטומאת נדה. - ובזה מיושב הקושיא שהקשו התוס' דהרי שפיר איצטרך קרא לטומאת לידה. יח איבעיא להו אותו מקום של אשה בלוע הוי או בית הסתרים הוי למאי נפק"מ כגון שתחבה לה חבירתה כזית נבלה וכו' נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמיא. - וקשה מדוע לא קאמר הש"ס דנפק"מ לענין ראוי לביאת מים דאם בלוע הוי לא בעינן ראוי לביא"מ וליתא בזה דין חציצה. - ואם אמרינן ביהס"ת הוי אם היה שם דבר חוצץ מעכב את הטבילה. - והנה אם אמרינן דראוי לביא"מ בביהס"ת הוי רק מדרבנן אתי שפיר דבעי הש"ס נפק"מ לטומאת משא שהוא מן התורה. - ומזה משמע כשיטת הריטב"א בקדושין כ"ה שכתב בשם רבו שהוא מדרבנן. אבל ע"כ דעת התוס' והרמב"ם שהוא מדאורייתא, וא"כ מדוע לא קאמר הש"ס דנפק"מ לענין חציצה. יט והנה לכאורה אפשר לומר דלענין חציצה ולדין ראוי לביא"מ אפילו בבלוע יש להקפיד. - ואעפ"י שלענין טומאה ליכא טומאה בבלוע. - אבל לענין ראוי לביא"מ בעינן גם אם אמרינן דבלוע הוי. אבל כבר כתבו גדולי האחרונים דבבלוע לא בעינן ראוי לביא"מ, עי' נוב"ק סימן ס"ד ובחת"ס סימן קצ"ג כתב דהנה כל הפוסקים פסקו בפשיטות דוקא ביהס"ת בעי ראוי לביא"מ אבל מקום בלוע לא בעי אפילו ראוי לביא"מ מידי דהוי אטומאה בלועה דלא מטמאה, יעוי"ש. ולפי"ז קשה טובא מדוע לא קאמר הש"ס נפק"מ לענין חציצה. - רק אפשר לומר לפי מה שכתבו הפוסקים דחציצה תליא בדין טומאה כמו שמבואר בסוגיא דקדושין כ"ה וא"כ חד דינא אית