נזר הקודש - נדה קא

פלטה לגמרי בבת אחת. - ואין לחוש לשמא אשתייר ג"כ. - וזהו כשיטת התוס' ד"ה פולטת שכתבו, וי"ל דקרא איכא לאוקמיה דאזלא איהי בכרעה, יעוי"ש. מבואר דסברי התוס' דבמהלכת טהורה לגמרי, ולא חיישינן לשמא אשתייר. - והראב"ד ע"כ סבר דגם בשהלכה חיישינן לשמא אשתייר, ויש שיטה זו הובא ברמב"ן ג"כ. - ולשיטה זו לא מהני הלכה לטבול, ובעינן שתהיה הטבילה במטה, אבל הרמב"ם סבר דבמהלכת לטבול באופן שלא היתה מתהפכת בשעת תשמיש פלטה הכל בבת אחת. - ולא בעינן טבלה במטה. - זהו מה שנראה לפי דברי מרן הכס"מ בשיטת הרמב"ם דלא גריס בגמ' כגון שהטבילוה במטה. - והיינו דללישנא אחרינא לא צריכינן לאוקמיה בשטבלה במטה. - ואפשר דלא גרסי לה, וזהו שיטת הרמב"ם. ז עוד נראה דהנה קשה לכאורה טובא היאך מהני הטבילה במטה הלא הוי חציצה לטבילה. - ולא מצאתי למי שיעורר בזה. - והנה אם המטה ג"כ טמאה אפשר לומר דלא הוי חציצה כמו שאיתא בחגיגה כ"ב אבל בכלי טמא מגו דסלקא טבילה וכו'. - אבל אם המטה טהורה קשה היאך סלקא טבילה לאשה הא הוי חציצה. - אמנם אם המטה ג"כ טמאה יצוייר שפלטה ש"ז גם על המטה ונטמאת מהש"ז שהוא אב הטומאה. - אבל אם לא פלטה על המטה, - אין להמטה טומאה, דהרי ע"כ כיון דהאיש והאשה אינן אלא ראשון לטומאה, ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. - והנה הא דאמר רבא משמשת כל שלשה ימים א"א שלא תפלוט. - ע"כ הכוונה פליטה לחוץ. - דאל"כ מאי פריך הש"ס לעיל לר' שמעון מהא דאמר רבא. - הלא יש לומר דלר' שמעון אינו מטמא עד שתצא לחוץ. וא"כ אפשר שטבלה, והפליטה לא יצאת לחוץ. - וע"כ דסבר רבא א"א שלא תפלוט היינו פליטה דחוץ ג"כ. וכן פירשו הראשונים. - ח והנה הא דמוקי הש"ס במסקנא דלרבא נמי שהטבילוה במטה, הוא לתרץ דלא סמכינן אהא דאזלא איהי בכרעא משום חששא דדלמא אשתייר. אבל כשטבלה במטה ולא פלטה סלקא לה הטבילה. - ע"כ מיירי באופן שקודם שטבלה היתה מתהפכת, ופלטה מעט מעט לחוץ וע"כ נטמאת גם המטה. והוי טבילה מעליא. - ולאחר הטבילה אינה מתהפכת עוד, ומותרת באכילת תרומה. - ובזה יצאנו מחששא דדלמא אשתייר. אבל כל זה לר' שמעון דסבר דבעינן שתצא לחוץ. אמנם לרבנן דסברי דפולטת מטמאה גם בפנים, - ולטומאה זו לא אפשר להטבילה במטה כיון שהמטה לא נטמאת הוית חציצה. - ולפי"ז אין עצה לצאת מחששא דאשתייר, - וסמכינן בזה אדינא דהיינו עצם הדין דבהלכה בהדי דקאזלה שדיתיה. - ויש בזה גם חזקה כמו שפירש"י, וזהו שיטת הרמב"ם דהשמיט שהטבילוה במטה. - והיינו דמפרש כיון שזהו רק עצה טובה לצאת מחששא דאשתייר. - ועצה זו ל"ש אלא לר' שמעון דסבר דפולטת מטמאה רק בשיצאת לחוץ. אבל לרבנן ליכא עצה זו, - וכיון שקיי"ל כרבנן. סמכינן אעיקר הדין. ט והנה בעיקר הא דאמר רבא כל שלשה ימים א"א שלא תפלוט, ומזה פריך הש"ס לר' היאך טובלת לשימושה וטהורה כיון שתפלוט אח"כ. - וקשה הא אפשר לתת מוך באותו מקום שלא תפלוט לחוץ. - בשלמא לרבנן לא מהני מוך כיון דסברי דפולטת מטמא בפנים כבחוץ. - והמוך לא מהני לסגור המקור שלא יפלוט פנימה. - אבל זה ודאי מהני שלא תפלוט חוצה. - ותאכל בתרומה תיכף לאחר הטבילה לשימושה. - והתוס' ביבמות ל"ד ד"ה התורה כתבו וז"ל או שתתן מוך קודם שתעמוד כדי שלא תפלוט יעוי"ש. - והנה מרן הגרע"א מציין לדברי התוס' ואולי כוונתו לזה, ואפשר לומר דאסור לאשה ליתן מוך לאחר תשמיש משום השחתת זרע, ושאני התם ביבמות דמיירי בביאה ראשונה שאינה ראויה להזריע. וכמו שפירש"י שם. - אבל קשה לשיטת הר"ת ביבמות י"ב ד"ה שלש דלאחר תשמיש מותרת לתת מוך, יעוי"ש. א"כ תקשה מדוע פריך הש"ס הכא לר"ש ולא משני שנותנת מוך. - ומזה נראה שזה תעכב הטבילה מטעם שאותו מקום נקרא ביהס"ת ובעינן ראוי לביאת מים. - ומזה מוכח דראוי לביאת מים הוא מדאורייתא, וזהו דלא כהריטב"א בקדושין כ"ה שכתב בשם רבו שהוא מדרבנן. ומזה מוכח דלדעת הר"ת ע"כ מפרש סוגיא דידן דלא תוכל לעכב הפליטה לחוץ על ידי סתימה דמוך משום דבעינן ראוי לביאת מים מן התורה. - והריטב"א בשם רבו יפרש הסוגיא משום איסור השחתת זרע. - נמצא דיוצא מסוגיא זו אחת משתים או דאסור לאשה ליתן מוך באותו מקום גם אחר תשמיש. או דבעינן ראוי לביאת מים מן התורה. א דף מ"ב, בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי פולטת ש"ז רואה הויא או נוגעת הויא נפקא מינה לסתור ולטמא במשהו ולטמא בפנים כבחוץ. וכו' ואליבא דרבנן לא קמיבעיא ליה. ופירש"י דכיון דלרבנן מטמיא בפנים כבחוץ אלמא רואה הויא, יעוי"ש. והביאור בזה דאם נוגע הוי הלא הרי זה נגיעת בית הסתרים, וע"כ דרואה הוי. - עוד פירש"י ולענין סתירה נמי סתרה דהא בתורת זיבה מרבי ליה קרא מיהיה זובה. יעוי"ש. ולכאורה הלא בלא"ה כיון שמטמא, ממילא אנו יודעין סתירה מדכתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן. - אבל זה מבואר לעיל ל"ג ע"ב דהפירוש ואחר תטהר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן, - אבל הפולטת אינה טומאת זיבה כמבואר שם. - ולזה כתב רש"י דיש ללמוד סתירה מדכתב רחמנא לרבות פולטת מיהיה זובה. - למימרא שיש לה דין סתירה. ב והנה המהרש"א הקשה הלא בלא"ה איכא כש"כ והיינו מבועלה שאינו מטמא בפנים כבחוץ, ואפ"ה סותר. ומכש"כ היא שמטמאה בפנים כבחוץ פשיטא שסותר. יעוי"ש. שזה הוי כוונתו. - אבל יש לומר דמשום הכש"כ שהוא בתורת ק"ו יש לומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון. והיינו מה בועלה אינו סותר רק ביציאה לחוץ. - אבל מריבוי הכתוב שהתורה רבתה מיהיה זובה לומר שלענין פנים יש לה דין זיבה. ומזה ידענו שיש דין סתירה בפנים כבחוץ.