נזר הקודש - מנחות צד

ד אמנם יותר נראה דלא פסק הרמב"ם כמשנה זו כלל, אלא אזיל בתר סתמא דהתוספתא בפר"ב דטהרות דתניא שם כיצד אמרו שמן תחילה לעולם דהיינו אפילו קרשו [כמו שפירש הגר"א ז"ל שם] שאם נמחה ולא נשתייר ממנו אלא כפול משקין היוצאין הימנו מטמאים טומאת משקים, יעוי"ש בביאור הגר"א, הרי מבואר דסבר התנא דהתוספתא דשמן אחרי נימוח יש עליו טומאת משקין, ובזה מפרש הרמב"ם דמיירי שקבל טומאה בהיותו לח, דאל"כ הרי מבואר שם בתוספתא ברישא דשמן אינו לא אוכל ולא משקה, וע"כ הכוונה שמן קרוש, ומזה דן רבינו גם על הדבש כן, ופסק הרמב"ם כתוספתא זו, ומתורץ השגת הראב"ד שפיר. ה כתב המג"א בסי' קנ"ח סק"ז בדבש שנעשה מרקחת מאחר שעומד להיות אוכל לא נקרא משקה ולא הוי טיבולו במשקה, ותמוה מהא דמבואר בפר"ג דעוקצים דהדבש הבא ע"י ריסוק מהכוורת לעולם הוי משקה, וכן מבואר בתוס' ב"ב פ' דכשמפרישים אותו מהשעוה הרי הוא משקה, וכן מבואר ברמב"ם פר"א מטו"א הי"ח וז"ל רדה הדבש משירסק החלות מתטמא משום משקה, מבואר מזה דסתם דבש הנעשה ע"י ריסוק מהחלות בהכרח ירד עליו תורת משקה, ולפי מה שכתבנו במקום אחר בדין משקה הבא לתוך האוכל וכאוכל דמיא, זה דוקא אם בתחילת יצירתו ירד לאוכלין ולא חלה עליו תורת משקה מעולם, אבל אם הי' פעם אחת משקה שוב לא יהי' אוכל לעולם. וכמו שכתבנו במקום אחר בשם המהרי"ט שכתב כן, וא"כ יש לתמוה על פסקו של המג"א, והיינו דע"כ לא נעשה הדבש אוכל אח"כ אף כשבא לאוכל, מטעם שכבר ירד עליו תורה משקה. י ונראה לומר דשאני הא דדבש משארי משקין כאשר יבואר, והוא לפי דברי התוספתא והביאה הרמב"ם וז"ל דבש הבא מכוורתו מתטמא טומאת משקין, חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין עכ"ל, ויש להבין כיון שכתב דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת משקין, א"כ הרי הוא משקה, ולפי"ז היאך אמר אח"כ חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, דתמוה מה מועיל מחשבה שחשב על הדבש להיות אוכלין, כיון שבאמת הדבש הוא משקה דהרי חזינן דסתמו משקה הוא אף בלעדי מחשבה למשקין, וא"כ חזינן דבעצמותו משקה הוא, ולפי"ז תיקשה מה מועיל מחשבה למשקין להיות אוכלין, הלא בכל המשקין כולם קיי"ל דלא נעשה אוכל במחשבה לאוכלין, וע"כ צ"ל דשאני דבש משארי משקין דעלמא, דכיון דהי' אוכל בהכוורת להדבורים, ואכילת בהמה ג"כ נקראת אכילה, כמבואר בב"ב פ' בתוס' ד"ה אינו וכו' דבכוורת הדבש עם השעוה תורת אוכל עלי', ומטעם זה עלול הוא להיות ג"כ בתורת אוכלין, ולהכי בדבש הזב מהכוורת, אף שסתמו משקה, מ"מ בחשב עליהן לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, אבל יש להבין מדוע כתב הרמב"ם דברדה הדבש משירסק החלות מתטמא משום משקה, ומשמע דלא מהני מחשבה להיות אוכלין, וזה הוי לכאורה סתירה לדבריו שאח"כ, לפי מה שכתבנו. ז ונראה לומר דשאני התם כיון דעושה פעולה בידים דהיינו הריסוק להכי ע"כ כיון שסתמא עומדים למשקה הוי הריסוק שהוא מעשה ג"כ למשקה, והוי כעושה מעשה למשקה, ושוב לא אתי מחשבה דאח"כ שמחשב לאוכלין להיות נתפס בזה תורת א אוכלין מטעם דלא אתי מחשבה ומוציאה מידי מעשה, כמבואר בקדשין נ"ט, יעוי"ש, - ולפי"ז אם יעשה מעשה אחרת המורה דוקא על אוכלין ודאי דאתי מעשה זו ומוציאה מידי הפעולה הראשונה כהכלל שמעשה מוציאה מידי מעשה, ונעשה מהדבש אוכלין, וזה אנו לומדים מהא דכתב הרמב"ם דהדבש הזב מהכוורת מתטמא טומאת משקין, וזהו משום דסתמו משקין, ועל כל זה אתי מחשבה דלאוכלין ומפקע מסתמא, כן אית לן לומר בדבש שבא על ידי ריסוק דנעשה מעשה למשקה, עכ"ז אתי מעשה אחרת ומוציאה מידי מעשה ראשונה, ומטעם זה פסק המג"א דדבש המרקחת כיון שעומד לאכילה ע"י מעשה דהרי נתבשל לזה להיות אוכל, להכי דין אוכלין עליו, ולא הוי טיבולו במשקה. ח והנה מצאתי בברכת הזבח שנחית להא דמרקחת וכתב דלפי דברי התוס' דדבש קרוש אינו משקה, והכי ס"ל להרמב"ם, יעוי"ש, ודבריו תמוהין בשתים, א) דהלא חכמים סברי הכא דדבש הוי משקה, וכיון דלא קיי"ל כרש"ש הוי בזה טיבולו למשקה, ב) דהלא הרמב"ם כתב דדבש אינו משקה היינו דבש תמרים כמבואר שם ברמב"ם פר"א מטו"ט הכ"א, אבל דבש דבורים הבא מכוורת לא כתב הרמב"ם שאינו משקה, ואדרבה כתב להדיא שם בהי"ח דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת משקין, והנה מציין שם לדברי הרדב"ז סי' פ"ג, וראיתי שם שנחית לזה גם כן לומר דדבש אינו משקה בקרוש, אבל בסופו שם כתב דזה דוקא בדבש שאינו מדבורים, ופלא שלא הביא דברי הרמב"ם מה שכתב בהי"ח, אבל עכ"פ נחית לדינא לחלק בין דבש דבורים לשארי דבש, - ולדינא נכון הדבר כמו שכתבנו. א דף לא תניא אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לך קח מן השוק ועשר עליו וכו', הרי חזינן דלא סמכינן אבילה לעשר מינה ובה, ואין לחלק ולומר דדוקא באיסור דרבנן סמכינן אבילה ולא באיסד"א, דליתא דהרי גם שם הוה איסור דרבנן דהרי מיירי שם בנתערב ברובא, וביותר תוגדל התמי' דהרי ר"ש שזורי עצמו סובר בר"ה דיש בילה אף בדבר יבש, וכבר עמד בזה הטורי אבן יעוי"ש, - ונראה לומר בזה דדוקא במקום דליתא תורת ביטול אמרינן סברא דבילה, מטעם דכיון דלא נתבטל עדיין עצמותו של הדבר, להכי אמרינן דיש בהפרשה גם מהתערובות השני, אמנם אם נתבטל הדבר ברובא דאז אזלא החשיבות, מהדבר, - והוה כמאן דליתא, ממילא לא שייך בזה לדון תורת בילה, ובמס' ר"ה מיירי באופן שליתא דין ביטול מדאורייתא, ולהכי שפיר סמכינן אבילה, אבל הכא במנחות, מיירי שהי' התערובות ברובא, ואזיל לי' החשיבות של המיעוט מן התורה, וכיון דהתורה עשאה אותו כמאן דליתא,