נזר הקודש - מנחות צב

לומר שדינו ככלים, ואין בו משום שביתת בהמתו לדידן דקיי"ל כב"ה דאין אדם מצווה על שביתת כלים, והנה מדברי התוס' שהקשו דלמא איצטרך לב"פ, - ע"כ צריך לומר דיש בב"פ אזהרה דשביתת בהמתו משום דעיקר הלימוד שור לסקילה ילפינן שור שור משבת, ואם אינו מצווה בשבת אין כאן חיוב סקילה, וא"כ לא משכחת להאי דינא בב"פ, וע"כ מוכח דסברי התוס' ועוד ראשונים שנחתי לקושיא זו דבב"פ מוזהרים הבעלים בשביתה, ומטעם זה סברי רבנן דיש בזה משום מראית עין אם לא יונהג בו שחיטה, והוא דכיון דרואים כו"ע שאינו עושה בשבת, וכמו כן נוהג בה דין כלאים שג"כ נלמד משבת, וכיון שלכל דבריו דינו כשור מעליא, להכי בעי שחיטה משום מראית עין, אבל רש"ש ע"כ סבר דאין בו בב"פ משום שביתת בהמתו, וגם אינו נוהג בו דין כלאים, להכי לא חייש גם למראית עין, - כן נראה בביאור הפלוגתא, אבל לדינא ק"ל דבעי שחיטה מדרבנן. ה וכן כתב הרמב"ם בפר"ה ממ"א הי"ד שכתב שם דבהפריס ע"ג קרקע צריך שחיטה כתב מרן דהכוונה מדרבנן, עוד הביא שרבינו כתב בפיה"מ ודע שאין צריך בדיקה, ר"ל שאין הטרפה מפסידתו לפי שהוא אצלנו כשחוט אעפ"י שהוא חי עכ"ל, - וכן הסכים הרשב"א ז"ל וכתב וכן הורו מגדולי המורים ומתוך דבריהם נראה שאף אם נמצאת סכין פגומה אין בכך כלום, עכ"ל, נפלאתי מובא שלא הביאו מקור לזה שאין פוסל בו טרפות מסוגיא דחולין ע"ה מעובדא דנפל עלי' דובא. ו גם בדבר מה שהכשירו בסכין פגום, תמהני הלא יש בזה משום מראית עין, ואם בשביל שאין זה גלוי, הלא אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור, ואפשר שאין בזה משום מראית עין משום דאיכא למיתלי במפרקת, וכל עיקר שאנו אוסרים וקיי"ל כר"ח הוא מפני חזקת איסור, והכא לא שייך חזקת איסור, - וממילא אין כאן גם משום מראית עין. ז והנה לענין ב"פ שנמצא בן ט' חי ומת לאח"כ מבואר בשו"ת הרדב"ז דאסור באכילה כמבואר בפ"ת ליו"ד שם, ולכאורה תמוה דכיון דחשבינן לו כשחוט, מצד דשחיטת אמו מטהרתו:

וגם כשנולד טרפה מותר באכילה, או מת, וא"כ מה נפק"מ בזה שמת אח"כ, וע"כ צריך לומר דכוונת הרדב"ז לאסור באכילה מדרבנן, מטעם דלא ליתחלף בבהמה דעלמא, - ומצאתי במנח"י בקו"א שהביא כן, אמנם מדברי רבינו ישעי' הובא בשיט"מ ב"ק שם מבואר דסבר דבעי ב"פ נחירה מדאורייתא, דאל"כ לא יתורץ קושיתו שם, ולפי"ז כשמת הב"פ אסור מדאורייתא לדברי הר"י. ח אמנם יש לעיין בסוגיא דחולין ע"ה שם אב"ח הוי לי' ב"פ וכו' א"ל וכו' א"ל הא אמר זעירי וכו', הלא סו"ס צריך לשחטו שלא ימות ויהי' אסור משום נבלה מן התורה, מטעם חסרון נחירה בסימנים, ואסור אפילו לרשש"ז, וצע"ג. א בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא רש"ש אומר אף המסוכן, הנה בב"ב קמ"ו ע"ב מבואר דטעם רש"ש משום אומדנא דמוקי שם דמאן דאזיל בתר אומדנא הוא רש"ש, ובאמת גם סברת רבנן בהמפרש והיוצא בשיירא גם כן הוא משום אומדנא, וכן כתבו שם התוס' דכוונת הש"ס רש"ש ומחלוקתו, עוד כתבו משום דרש"ש אית לי' טפי דאזלינן בתר אומדנא יותר מרבנן דידי' להכי נקט רש"ש יעוי"ש, והנה באמת יש להבין במה פליגי רש"ש ורבנן הלא כיון דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא, וא"כ מדוע לא סברי דגם במסוכן כן הדין דכותבין ונותנין, - ונראה דבזה פליגי דבמפרש ויוצא בשיירא שיש לחוש פן ימות או יוליכנו למקום שאין איש, ולא נודע מקומו, דאז יש חשש עיגון, בזה יש אומדנא דמוכח דע"כ היתה הכוונה גם שיתנו הגט לאשתו. אבל במסוכן שאין חשש עיגון, ועל כל אופן תיזקק ליבום, לכן בשביל זה אין כאן הוכחה דכוונתו גם ליתנו, ורש"ש סבר דגם בשביל זיקת יבום הוי אומדנא מעליא דלתנו קא מכוון. ב אבל יש לעיין דהלא מבואר במשנה שם דלהכי בבריא שאמר כתבו גט אין נותנין מטעם דאמרינן דרצה לצחק בה, א"כ במסוכן דאין אדם מצחק בשעת מיתה פשיטא דכוונתו שיתנו לה, - וא"כ מדוע פליגי רבנן במסוכן, איברא דאין כאן חשש עיגון, אבל עכ"פ כיון דיש כאן אומדנא דאין אדם מצחק ומשטה בשעה זו, א"כ לקושטא קאמר וכוונתו לגרשה, וא"כ מדוע אין כותבין ונותנין, -- והנה אפשר לומר דאף שרוצה בגט אבל דעתו שהוא בעצמו יגרשנה, והיינו שרוצה בתנאי דאם לא ימות שיתבטל הגט, וכיון שלא ברור לנו אם דעתו ע"י תנאי או בלחלוטין, להכי סברי רבנן דאין נותנין, אבל עדיין קשה לרב הונא בגיטין ע"ב ומבואר גם בסוגיא דגיטין ס"ה דבשב"מ אם עמד חוזר, א"כ הרי יש ליתן הגט, ואם רוצה על תנאי הלא בלא"ה אם עמד חוזר, וא"כ תיקשה לרב הונא מרבנן דלא סברי דנותנין במסוכן. ג והנה באמת יש להבין גם ביוצא בקולר ע"כ דעתו ג"כ שאם לא יהרג דלא יהי' גט, ולר"ה דאמר אם עמד חוזר הכא גם כן פשיטא שאם לא נהרג לא הוי גט, ואפילו לאביי ורבא דאמרי דאינו חוזר מטעם גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה, ע"כ זה דוקא אם נתן מעצמו אז אמרנן דלא מהני אומדנא זו מטעם גזירה זו, אבל אם לא אמר תנו כלל, רק אנו נותנים עבורו מטעם שליחות, א"כ ממילא יש לנו ליתן על סמך זה, משום דהאומדנא מעידה דע"מ כן היתה כוונתו, וממילא אין לנו לשנות, משום דהוי שינוי בעצם השליחות, ולגמרי הגט בטל, והוי בזה הדין לכו"ע כמו לרב הונא, ובשלמא במפרש ויוצא בשיירא ע"כ לא היתה כוונתו לתנאי, משום דכיון דהחשש הוא פן יאבד, ולא נודע זכרו, א"כ נם התנאי לא יבורר, וממילא תישאר עגונה, להכי ע"כ ברור דלא היתה כוונתו לתנאי, אבל ביוצא בקולר הלא יבורר