נזר הקודש - מנחות צא

וזהו טעם הפוסקים דפסקו דכולו דוקא תולין, ולא מקצתו. - כיצד יעשה צובר גורנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן על הישן שבו, בר"ה י"ג מפורש הטעם משום דר"ש שזורי סבר יש בילה, ורבנן דפליגי עלי' סברי אין בילה, ולהכי באורז ודוחן מתוך שעשוין פרכים פרכים לא אזלו בתר לקיטה אלא בתר השרשה, וכמו שמבואר שם בסוגיא, והנה שם הקשו התוס' דלפי"ז מדוע אזיל רש"ש בתר השרשה כדקתני בהדיא מקצתן השרישו לפני ר"ה וכו' ובסיפא דהך נמי תנן בפר"ב דשביעית אמר רש"ש פול המצרי שזרעו לזרע מתחילה כיוצא וצא בו, והיינו בתר השרשה, עכ"ל, ונראה לתרץ בהקדם מה שהקשו התוס' שם מה מהני צבורת גורן לענין מעשר שני ומעשר עני המעורבין היינו לענין שניי' הנכנסת לשלישית, וכן חמישית לשישית, ותירצו דיכול להפריש מעשר אחד ויחלל על מעות, ויביא המעות לירושלים, והמעשר יחלק לעניים יעוי"ש, - ולכאורה דבריהם תמוה טובא דהלא יפסיד הבעה"ב כל המעשר שני דהרי יתן כולו לעניים, וא"כ אין זה תקנה לילך בתר לקיטה ולהפסידו לבעה"ב במקום שיש לילך בתר השרשה ויהי' הכל ישר וטוב, וע"כ כוונת התוס' דיפריש כולו למעשר שני מספק ולחללו על המעות מפני ספק איסור, אבל בזה שנוגע ליתן מעשר עני לעניים יתן הבעה"ב כפי האומד כמה יש בזה מעשר עני, והבעה"ב נאמן בזה מכח המוציא מחברו עליו הראי'. - והנה לפי"ז תצא חדתא דהפירות האלו כל התקנה שלהן הוא דוקא בחוץ לירושלים, - ובירושלים אין תקנה לזה משום דאין מחללין פירות בירושלים אא"כ נטמא כמבואר ברמב"ם פר"ב ממעש"ש ה"ח, נמצא לפי"ז דאם אמרינן בתר לקיטה יהי' נמנעים הפירות מהבאה לירושלים, אם לא באופן שיעלם לירושלים, והעניים יהי' מוכרחים לאכלן בתורת מעש"ש ומגיע מזה הפסד לעניים, וממילא יש כאן שתי תקנות או לפדותן חוץ לירושלים, או לילך בתר השרשה, וממילא מובן דתקנה זו דאזלינן בתר השרשה עדיפא בכדי שיבואו הפירות לירושלים, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות כתקנת ריב"ז, ולפי"ז תיקשה שפיר מדוע קאמר רש"ש עצה זו דיצבור גורנו לתוכה. וע"כ צריך לומר דסבר רש"ש דיש בזה תקנה לעניי ירושלים דהבעלים מחויבים להביאם לירושלים בתור מעש"ש, ובדבר מעשר עני יתן שם לעניים כפי החשבון שיעשה הבעה"ב בעצמו, אבל זה תליא אם מעשר שני מותר ליתן במתנה, ופליגי בזה בירושלמי אם מתנה כמכר, וע"כ דסבר רש"ש דמתנה אינה כמכר, ושפיר קאמר רש"ש למה לן ליזול בתר השרשה, הלא גם אם אזלינן בתר לקיטה יש עצה טובה ויצבור גרנו לתוכה, אבל רבנן סברי מתנה כמכר, ובבכורות י"ב ג"כ פליגי בזה תנאי, לפי"ז יש לומר דרש"ש בעצמו סבר דמתנה כמכר, להכי שפיר אמר דאזלינן בתר השרשה, והא דקאמר לרבנן דיצבור גרנו לתוכה, היינו להני תנאי דסברי דמתנה אינה כמכר, - ובלא"ה כתב הבעל המאור דרש"ש לדבריהם דרבנן קאמר, ועי' בחידושי הר"ן הנדפס עתה כת"י וא"כ טוב לומר ג"כ לפי מה שמבואר דזה תליא בפלוגתא אם מתנה כמכר או אינה כמכר, ומיושב קושיות התוס' שפיר וכמוש"נ. א ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו, - והנה רבנן פליגי על רש"ש וסברי דבהפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה מפני מראית עין כמבואר בחולין ע"ה, ויש להבין באיזו סברא פליגי רבנן ורש"ש, ומדוע באמת לא חש רש"ש למראית עין, - והנה לכאורה אפשר לומר דפליגי אם בעי בבן פקועה נחירה מן התורה, ומצינו לגדול שבראשונים והוא רבינו ישעי' ז"ל דסבר דב"פ טעון נחירה מן התורה, והובא בשיט"מ ב"ק מ"א דכתב שם לתרץ הא דהקשו התוס' שהקשו בהא דפריך שם הסוגיא איני יודע שהיא נבלה ולמ"ל קרא דלא יאכל את בשרו, והקשו התוס' דהלא איצטרך לב"פ דלא בעי שחיטה, ועל זה תירץ רבינו ישעי' משום דמכ"מ נחירה בעי, יעוי"ש, הרי מבואר דסבר דבעי נחירה מדאורייתא. ב והנה לכאורה תמוהין דבריו משום דלדבריו דבעי נחירא מה"ת, א"כ ליפסול בה טריפות, והוי דינו כמו עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, ומ"מ טרפות פוסל בה, והיינו משום דעכ"פ נחירה בעי וכמו שכתבנו התוס' והרשב"א בחולין כ', - ואילו בב"פ מבואר להדיא בחולין שם דאין טרפות פוסל בב"פ, דאיתא אדא בר חבו הוי לי' ב"פ דנפל עליה דובא אתא לקמי' דרב אשי אמ"ל זיל שחטי', יעוי"ש, הרי מבואר דאין טרפות פוסל בה, - והנה אפשר לומר דשאני ב"פ דכיון דדינו כשחוט, ממילא אין טרפות פוסל, כמו שאין טרפות פוסל בכל בהמה שחוטה, ואין זה בדמיון לעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ומ"מ טרפות פוסל בה, דשאני התם דלא הי' היתר שחיטה, והוי אצלה נחירה כמו שחיטה בעלמא, והיינו כיון דבעי היתר, וממילא כל זמן שלא הותרה בההיתר שאמרה תורה טרפות פוסל בה, משא"כ ב"פ דכבר הי' היתר שחיטה על ידי אמו, ממילא יש להב"פ אותו ההיתר עצמו, ולכן כשם שאין טרפות פוסל באמו, כן אינו פוסל בב"פ, והא דבעי נחירה זהו מטעם דלא גרע מב"נ, ומטעם ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, - ממילא יש החיוב נחירה כמו שלגבי ב"ג, כן נראה בביאור סברת הרבינו ישעי' ז"ל. ג ואפשר לומר דבזה פלגי רבנן ורש"ש דרבנן סברי כשיטה זו דבעי נחירה מן התורה, לכן יש בזה מראית עין אם אמרינן דיעשה נחירה גלוי' בלא מעשה שחיטה, מטעם שיטעו בני אדם ויאמרו כי הלא כיון שגם עליו יש חיוב לעשות כמעשה השחיטה וממילא כשינחור בסימנים, יאמרו אשר נחירה מותר בכל מקום, ורש"ש סבר דלא בעי נחירה מן התורה, אלא גם הריגה שפיר דמי, ולא נחירה בסימנים, א"כ אין כאן משום מראית עין. ד עוד יש לומר דפליגי אם ב"פ מוזהר בדין שביתת בהמתו, דהנה אם דינו כשחוט, אפשר